יום העצמאות שלי

בשעות הערב השקטות האלה אני מתחילה לשאול את עצמי שאלות.
מאז שעליתי לארץ חגגתי בהתלהבות גדולה את יום העצמאות של מדינת ישראל.גדלתי על סיפורי בריחת הורי בשואה, על סיפורי הגבורה של חברי מחתרת ועל סיפורי האימה הידועים יחד עם הכאב על אובדן חלק ממשפחתי במחנות השמדה וכל זה ביחד הווה משקל מכריע לגבי חשיבותה של מדינתנו והוקרת התודה לריבונו של עולם, אבל היום הכל שונה.
יש בי מלחמה פנימית מאוד גדולה, מצד אחד הסיבות לחגוג נשארו כפי שהיו ולכן אין סיבה שלא אודה להקב"ה על כל הנסים שחווינו כאן בארץ שלנו אבל מצד שני אני ברוגז.
אני אמרתי לילדים, השנה אני באבל זה לא אומר כלום לגבי מה שיקרה עוד כמה שנים וזה לא אומר כלום לגבי השקפת חיי זה פשוט בלתי אפשרי לחגוג שמחה על תקומת מדינת ישראל, מדינה שהחריבה ישובים פורחים,בתי מדרשות הומים בתורה ותלמודי תורה שנשמעו מהם אהבת תורה והארץ. יש פה מצב לא הגיוני לא מעשי ובמיוחד לא אנושי.
אני קרועה ואני מרגישה את זה ביחס שלי לחיילים. מצד אחד בא לי כמו תמיד לחבק אותם ולעזור להם ,לקחת אותם בטרמפ לכל מקום שרק הם צריכים אבל מצד שני רק אני רואה אותם אני נזכרת...והם היו שם ושיתפו פעולה ומילאו פקודה בלי להניד עפעף אז אני לא עוצרת ואני מתוסכלת.
הרסו אותי , הרסו אותי מבפנים ויום העצמאות מגיע ואני יודעת שיהיה לי רע כי אני פשוט קרועה.
השנה יהיה מנגל כי המשפחה רוצה אבל איזו תפילה תהיה בבית הכנסת? בליל החג – מי ישב לאכול סעודת חג?
אני קרועה- האם זה מה שהקב"ה רוצה מאתנו? שנשמח על חורבנו? שנחגוג יחד עם הרשעים את הצלחתם בהרס חיינו? אני קרועה ולא ניראה לי שאוכל כל כך מהר לאחות את הקרעים.

מתוך הבלוג "חנה הנודדת" באתר חולות נודדים, אתר הבלוגים של מגורשי קטיף