בטח שהם יתנו לכם בלעדי

בשבת פרשת צו פרסם עלון השבת "עולם קטן" שני ראיונות, אחד עם תת אלוף טל רוסו והשני עם הרבצ"ר החדש, הרב רונצקי. ניתן לקרוא את הראיונות כאן

במאמר זה ברצוני לפרסם תגובה לראיונות אלו...

האמת שהתהליך היה צפוי מראש, ולדעתי אפילו מתוכנן כחלק מה"התנתקות". אני מניח שבתחילת הדרך כשיועצי החווה דנו בהשלכות התוכנית הם גם הגדירו מראש ש"במשך חצי שנה ניתן לציוניים הדתיים להשתולל, ניכנס בהם בכל הכח, ואחר כך נרגיע". ניתן להם איזה רב צבאי ראשי, כמה ראיונות בלעדיים, איזה ועדה ל"קירוב ופיוס העם" והכל יחזור לקדמותו. אנחנו בטוחים, אמר פורום החווה לראש התוכנית, שהכל יהיה בסדר איתם.
ואכן, חצי שנה אחרי, ברור שכך יהיה. הממלכתיות, בסיוע הרצון הטבעי לשכוח ובשילוב כמה מתנות ו"פיוסים", עתידה לנצח. הראיונות הבלעדיים של עולם קטן הם חלק מהתוכנית. ראיונות שבהם יאמרו המרואיינים שדי להתנשא, וגם "חפשו את האדם שבאחר" (ושוב, "די להתנשא ולחשוב שכל האמת אצלכם") וש"פקודה צריך למלא" ו"הקרע בעם חשוב מהקרע בארץ" ו"שלא כדאי להתנשא על החילונים כי גם להם יש ערכים" ואולי גם כמה מילים על כך ש"כולנו באותה סירה... בתנאי שהדתיים יבינו את מקומם". ובכלל... אם נמצא איזה קצין קיבוצניק שבבית יש לו ספרים של הרב קוק הרי הדתיים יתמוגגו מנחת עד כדי שכל הכאב שלהם יתפוגג גם הוא.
ועד כמה שהתהליך היה צפוי, הוא עדיין מדהים. מדהים לשמוע עד כמה כלום לא השתנה, עד כמה המילים "סיירת שקד" עדיין מסנוורות את העניים, מתירות הכל. עד כמה שום דבר, אבל שום דבר, לא יזיז את הבלתי מתנשאים מדעתם.
אחת התובנות המדהימות שלמדתי בזמן האחרון היא שככל שאדם מגדיר את עצמו כפתוח ופלורוליסט יותר, הרי שהוא יותר קנאי חשוך לדעותיו. ככל שהוא יותר בעד חופש הביטוי הרי שהוא ידרוס כל מי שמתבטא אחרת ממנו וככל שהוא בעד חופש הפרט, הוא ימעך פרטים שנגד. או במילים ברורות יותר, ככל שרב ציוני דתי הוא יותר "מבין של הצורך בהבנת השונה" הרי שהוא לא מבין את מי שלא, ככל שהוא נגד התנשאות על האחר, הרי שהוא מתנשא על ה"מתנשאים", ככל שהוא פתוח הוא קנאי לפתיחותו, עד כדי "משיחיות" של ממש.
והאם באמת? האם עד כדי כך נעלמת האמת מעיניו של הקנאי הפתוח? האם אכן לא ניתן לעובדות לשנות את דעתינו? האם באמת אי אפשר לחוש את השינוי האמיתי, העמוק, שחל בצבא? בעם? בממלכתיות הישראלית? האם הוא, הקנאי לפתיחות, אכן לא חש את הטמטום שבהפצצת שטחים ריקים? האם הוא אכן שכח את מדחת יוסוף? את יהונתן המופקר?

מאז ומתמיד לא הבנתי את הטענה של ההתנשאות, תמיד כששמעתי את רבותי מדברים על כך שאסור להרגיש יותר טובים מהחילונים, לא הבנתי על מה הם מדברים. כמי שגדל בשכונה טבעית ובעיירה מתפתחת, לא חשתי אף פעם את טעמה של אותה התנשאות ובדרך כלל להיפך, נאלצתי להגן על עצמי מהתנשאות הנאורים. היום, אני יודע שיותר מכל שרבותי דברו על עצמם, על ההתנשאות שבהם. המקובעות ברעיון שרק אנחנו צודקים, ששום דבר לא יזיז אותנו לכאן או לכאן, שהחרדים טועים ושהפתיחות היא הדרך היחידה לגאולת עם ישראל בארצו. האמונה הטפשית ש"יש בנו אהבה והיא תנצח", כל אלה הם פרי אותה התנשאות.
היו גם ימים שבהם התלהבתי מ"חידושים הלכתיים" של הפתיחות, מכאלה שהוכיחו שהרבנים הותיקים "תקועים" בעולם מיושן ושיש מקום לשנות בהתאם למה שאנחנו, החדשנים, חושבים. החל מסכום הכתובה, דרך פתרונות מבריקים לעגונות (כי רק לנו אכפת ורק אנחנו מצטערים בצערן), פתרונות גיור ש"רבני החרדים לא יעיזו בחיים לקבל" ועוד... הרגשנו, בזמנו, כל כך חדשניים, פתוחים ושאין מבלעדינו יודעי הדרך לליבות עם ישראל.
היום אני חש שזוהי בדיוק אותה התנשאות. התנשאותו של קצין דתי שמחליט שרק הוא יודע את האמת, ההלכתית, המדינית, התורנית, התנשאותו של רב שמחליט ש"דעת התורה הזו נובעת מתפיסה מיושנת מאוד של המציאות", של מי שירוץ לתקשורת לדבר בשם ציבור שלם, כי הוא המייצג האמיתי שלו, של מי שיצטרף למפלגה שכל אחד אחר פוסל, כי הוא יודע מה טוב והוא יציל את הכל... פשוט התנשאות, אבל לא על החילונים, באופן מוזר.
אז עולם קטן קיבל "בלעדי" עם אנשי המערכת, עם מי שיודעים מה טוב בשביל כולנו... אולם זה רק חלק מהדרך... והלילה, בפעם הראשונה מזה כמה חודשים, חשתי שוב את טעמה המר של ההתנתקות. הבנתי שזה (שוב) רציני. ושזה יקרה שוב, בדיוק באותה דרך...
גם אני, כמו הרב רונצקי, מחשיב מאוד את הבחירות האחרונות... אם כי קורא אותם אחרת. הבחירות האחרונות הוכיחו (בצורה מעוותת) שהפרט איננו מוכן לשתוק עוד. דיבורים על ממלכתיות שמתעלמים מכאבים פרטיים, אכן מדברים לתשעה מנדטים בלבד. הנסיון להטמיע את הדמעות, המכות, ההשפלות, המעצרים, שריפת בתי הכנסת והצער העמוק מנשוא, עתיד להצמיח פרטים שלא יוכלו לשתוק ולהבליג על כאבם ואסונם, גם במחיר של הצבעה לגימלאים.
ועוד נקודה אחת, אחרונה. אני דווקא כן מרגיש התנשאות על טל רוסו, למרות שפע דרגותיו, תאריו ומדיו הקיבוצניקים. אני מעולם לא הייתי ממלא את הפקודה לגרש, לא הייתי מרביץ באלות בשביל משכורת, לא הייתי עומד בפנים מכוסי משקפי שמש אל מול הצעקות, היללות, הצער והכאב... לא, גם לא בכפר ערבי. ועל כך אני מתנשא.