כיצד ניתן לקשור את הציבור ללימוד גמרא

הנושא: האם הגמרא רלונטית, כיצד ניתן לקשור יותר את הצבור ללמוד גמרא על השאלה "האם הגמרא רלונטית" יש לענות בפשטות שלא יתכן שאחד הספרים היסודיים בתורה שבעל פה- יפסיק בדור מסוים להיות רלונטי, ואולי עדיף לנסח את השאלה אחרת "מה גורם לתלמידים מסוימים לחשוב בטעות שהגמרא אינה רלונטית". התשובה לשאלה זו היא, שעולם התלמוד נראה שונה מהעולם אותו אנו מכירים, בגלל אורחות החיים השונים, החשיבה החזל"ית שונה, וכן בגלל שטקסט הגמרא כתוב בארמית ואינו מנוקד ומפוסק. לדעתי, דרך ההתמודדות שלנו עם הנ"ל, צריכה לפעול בשני מישורים המשלימים זה את זה: 1. להחדיר ולהשריש בצבור את מרכזיותה של הגמרא בהוויה הדתית, כך שגם אם נראה במבט ראשון שהגמרא אינה רלונטית לגבינו- עדיין עליה לתפס מקום יסודי אצלנו. 2. למצוא דרכים ופתרונות שיהפכו את הגמרא ליותר חיה ורלונטית בחיינו. אין להסתפק במישור השני, משתי סבות: א) יתכן שיהיו סוגיות מסוימות שלא נמצא דרך כיצד להפך את הסוגיא ליותר רלונטית, ב) מסיבה עקרונית- לימוד התורה מטרתו אינו רק שיביא לידי מעשה אלא יש לו מטרה בפני עצמו. ונפרט בהרחבה את שני המישורים שהזכרנו: מישור ראשון ראשית, יש להחדיר בצבור את המרכזיות של תלמוד תורה בכלל. אולם בכך אין די, שהרי הצבור יכול לטעון שאפשר לצאת ידי חובת תלמוד תורה גם בלמוד משנה, הלכה, תנ"ך או מחשבת ישראל, על כן צריך להחדיר בצבור את חשיבות לימוד התלמוד בפרט. להלן מספר סיבות מדוע יש ללמוד תלמוד, סבות אלו יש להחדיר בצבור כאשר ניגשים ללמד גמרא: I. התלמוד הוא המקור לפסיקת הלכה, שכן כלל נקוט בידינו "אין למדים הלכה מפי משנה", ועוד אמרו "המורים הלכה מתוך משנתם מבלי עולם הם". (סוטה כב ע"א) וכאשר עוסקים בהחדרת חשיבות הלימוד בתלמוד הבבלי צריך להזכיר את הכלל שבמחלוקות התלמוד הבבלי והירושלמי- הולכים לפי התלמוד הבבלי. (רי"ף סוף ערובין) II. להחדיר את הרב גוניות הקיימת בתלמוד, התלמוד מכיל הלכה, אגדה, פילוסופיה, מדעים, הבנת נפש האדם וכדומה. וכאשר עוסקים בתלמוד הבבלי- ראוי להזכיר את מאמר חז"ל –שמפני מה נקרא התלמוד בשם תלמוד בבלי? מפני שבלול מהכל. III. להחדיר את מרכזיותו של התלמוד בהוויה הדתית: בכל הדורות ובכל רחבי הפזורה היהודית לימוד התלמוד היה הלימוד המרכזי. ועוד: לא רק עצם הלימוד היה מרכזי, בנוסף לכך- התלמוד עיצב במידה רבה את אורח החיים ודרכי החשיבה. IV. להחדיר את העובדה שהעקרונות התלמודיים אינם משתנים, ורק מציאות החיים היא זו שמשתנית. כאשר לומד התלמוד מודע לכך שאותם עקרונות המופיעים בתלמוד שיכים גם היום- יתכן וגישתו ללימוד עשויה להשתנות. ה) כאשר עוסקים בהוראת התלמוד הירושלמי יש להדגיש את האתגר הקיים בדורנו בלימוד תלמוד זה, ולהביא קטעים מדברי הרב קוק בענין זה, למשל:"בכל דור היינו צריכים לחבב הרבה את תורת א"י ויותר מכל דור אנו צריכים לזה בדורנו". (מאמרי הראי"ה, א, עמ' 75) בנוסף לכך, חשוב להחדיר את הנקודות הבאות: 1. להדגיש שהתלמוד לא נועד רק לפסוק ממנו הלכה למעשה, וישנם סוגיות בתלמוד שמעולם לא נועדו לשם הלכה למעשה. למשל, על סוגית בן סורר ומורה אומרת הגמ' (סנהדרין עא) "בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב? דרוש וקבל שכר". אם כן- לשם מה יש ללמוד סוגיות אלו ? להסביר שיש תועלת חנוכית מהרעיונות הגנוזים בסוגיות אלו. 2. סוגיות אחרות בתלמוד, מדברים על מציאויות שהם נדירות ביותר, ואפילו נמנעות. אפשר לבאר בשני דרכים את החשיבות בעיון בסוגיות אלו: I. אותם עקרונות שנתבררו בעיון באותם נושאים נמנעים- עוזרים לנו בפתרון של בעיות מעשיות. II. לפעמים שאלה שנראית במשך תקופה ארוכה כלא מעשית- נעשית חשובה ומעשית בזמן אחר. לדוגמא: התלמוד דן בהרחבה בדין "מגדל הפורח באויר", בימינו- סוגיא זו הפכה להיות מעשית. 3. להדגיש את דבריו הידועים של ה "אגלי טל" שאל יחשב אדם שהנאה מחדוד או הברקה בלמוד -הם פגם בלשמה, ההנאה אמנם אינה התכלית בלמוד אך מראה על הבנה ודבקות, הדגשה זו תקרב את אותם אנשים החפצים בחויתיות בלמוד, וקצת חוששים מכך. ההחדרה של כל הנ"ל יכולה להתבצע באופנים הבאים: הוצאת חוברת מיוחדת לנושא זה, דוגמא לכותרת מתאימה לחוברת: "מבוא ללימוד התלמוד הבבלי", אפשרויות נוספות: פרסום מאמרים בכתבי עת העוסקים בהוראה כגון "שמעתין", בפתיחות לספרים העוסקים בבאור התלמוד אפשר להקדים מבוא על למוד התלמוד בימינו , שעור פתיחה בתחילת השנה, או בתחילת המסכת, מאמרים בעיתונות הדתית ובאתרי אינטרנט המיועדים לכך. מישור שני בראשית דברי, ברצוני לציין שישנם הדרכות רבות במקורות חז"ל כיצד ללמד תורה בכלל, על מנת להאהיב את הלימוד אצל הלומדים- ולאו דווקא בתלמוד, למשל, הדרכת חז"ל "לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה", (פסחים ג) ויתכן שחלק מן ההדרכות נכונות ביתר שאת בתלמוד. ברצוני להציע כאן כמה עצות כיצד להאהיב את התלמוד: I. הצבענו על כך שאחת הבעיות בלימוד התלמוד הוא קושי השפה. להדגיש שהתלמוד ישאר במתכונתו הנוכחית- כספר הכתוב בארמית, ועם זאת-להדגיש שאין סבה להרתע משמוש בפרושי שטיינזלץ או שוטנשטיין. בנוסף לכך- בשעורי מבוא או בחוברות מבוא לתלמוד יש לתת רקע כללי אודות השפה הארמית, בין השאר על חוברת זו להכיל: הדגשה שהשפה הארמית דומה מבחינות רבות לשפה העברית. למוד של כמה כללי יסוד בשפה הארמית, כמו- אותיות מתחלפות וסיומות נפוצות. II. בפרק הקודם דברנו על כך שאותם עקרונות המופיעים בתלמוד -שרירים בכל דור, ורק המציאות היא זו שמשתנית, אם כן- צריך לדעת מה היתה המציאות בזמן התלמוד, על מנת להשוות בין מציאות זו למציאות של היום. הדרכים להקניית ידע זה בצבור: ראשית- להמליץ על ספרים העוסקים בכך, כמו ספרו של הרב שטינזלץ "מדריך לתלמוד", נוסף על כך רצוי להעביר שעורים בנושא זה, הן שעורים המוקדשים במיוחד לנושא זה, והן בשילוב נושאים אלו בתוך שעורי הגמרא הרגילים. (בתלמוד של שטינזלץ יש דרך קבע שני מדורים העוסקים בתחום זה "העולם החיים") בתום כל שעור יש לשאול את משתתפי השיעור: 1. האם המציאות שלנו כיום שונה מהמציאות בזמן התלמוד ? ובמה ? 2. האם השנוי במציאות גורם לשנוי בפסיקת ההלכה ? דוגמאות לשנוי במציאות, ובעקבות זאת-שנוי בהלכה: הלבוש- בשבת י א, מובא שיש ללבוש חגורה בזמן התפלה, כבר תו' כותבים שכיום כאשר יש מכנסיים- לא צריך אזור. דרך האכילה- בעבר, השולחנות היו קטנים וישבו לידם אחד או שנים, בימינו- השולחנות גדולים, לענין זה יש השלכה על כמה נושאים בהלכה, כמו עמידה או ישיבה בברכות שמוציאים בהם אחרים ידי חובתם. I. כבר הצבענו על כך, שאחד הגורמים האפשריים לרחוק מהגמרא זו העובדה שהגמרא אינה מפוסקת. קיימת האפשרות להוציא חוברת שבה השלבים השונים במהלך הסוגיא יופיעו בצורה שונה או בצבע שונה, אולם זה דווקא בנוסף לטקסט הרגיל של הגמרא. ד) התלמוד מבוסס על דיונים ווכוחים בין לומדי בית המדרש בעיקר סביב פרשנותם של מקורות קדומים יותר. באותה דרך עליה התלמוד בנוי- כך יש לנהוג בשיעור, ולכן כאשר מעבירים שיעור גמרא-אל לו למעביר השיעור להרצות ללא הפסק, צריך להיות דיון במהלך השיעור. כמו כן יש לאפשר לציבור להגיע בכוחות עצמם לשאלות ששואלת הגמרא, למשל: לאחר קריאת המשנה, עוד לפני העיון בגמרא, יש לשאול אילו קשיים מתעוררים במשנה, ולאחר קריאת הגמרא יש לשאול אילו קשיים מתעוררים בגמרא ורק לאחר מכן לעיין בראשונים. ה) אחת הסיבות למחשבה שהתלמוד אינו רלונטי כיום- משום שלכאורה התלמוד אינו עוסק בנושאים אקטואליים, ולכן חשוב בכל סוגיא להתאים ולתרגם את העקרונות שבה למציאות העכשווית. למשל: במשנה בב"ק לא ע"ב מובאים שלושה דינים: 1) היה בעל קורה ראשון ובעל חבית אחרון נשברה חבית בקורה פטור בעל הקורה. 2) ואם עמד בעל קורה חייב. 3) ואם אמר לבעל חבית עמוד פטור. את שלושת הדינים הללו ניתן להשליך על מצב של שתי מכוניות הנוסעות בכביש זה אחר זה: 1) חובת הזהירות מוטלת על נהג המכונית הנוסע מאחור, 2) האחריות מוטלת על נהג המכונית הנוסע מקדימה אם עצר עצירה פתאומית, 3) אם נהג המכונית הקדמי אותת לפני עצירתו- פטור. כאשר לומדים מסכת בבא קמא, יש להמליץ על ספרו של הרב צבי שפיץ "משפטי התורה", בספר זה יש יותר מ- 100 דוגמאות אקטואליות לסוגיות מתוך המסכת, מסודרות לפי סדר הדפים. אין ברצוני כאן לפסוק הלכה למעשה בענין זהירות בדרכים , וגם בשיעור מסוג כזה אין בהכרח להגיע עד שלב ההלכה למעשה, יש להבחין בין שעור שבעיקרו הוא שעור גמרא אלא שגם עוסקים בו בהשלכת הדינים המופיעים בגמרא על המציאות כיום, ובשיעור כזה אין הכרח לפסוק הלכה למעשה, לבין שעור הלכה, בשיעור זה המטרה העיקרית היא אכן להורות הלכה למעשה. את שבוץ האקטואליות שבסוגיא אפשר לעשות בכמה אופנים, למשל: אפשר לפתוח שיעור בשאלה אקטואלית מחיי היום יום שלנו, ולאחר דיון בין משתתפי השיעור- לפתוח את הסוגיא המתאימה ולראות מיהו הצודק ביותר מבין המתדינים. ו) כהמשך לסעיף הקודם: חשוב לשבץ, לפחות בחלק מן הסוגיות, קטעים נבחרים מתוך ספרות השו"ת המתיחסים לאותה סוגיא, משום שבדרך כלל, בקריאה מתוך ספרות השו"ת –אדם יכול ללמוד כיצד הפוסק לקח את העקרונות של הסוגיא והשליך אותם על מציאות שונה. למשל: כאשר עוסקים בסוגית צדקה- לקרא ספרי שו"ת העוסקים בקיום מצוות הצדקה בתקופתנו, שבה הצדקה מאורגנת באופן ממלכתי. ז) עוד בעניין הרלונטיות: צריך לבחון מיהו הציבור השומע את השיעור ולבחור את הנושא בהתאם, למשל: בשיעור המועבר לפני רופאים –רצוי לעסוק בסוגיות הקשורות בתחום שלהם, כמו הפלות והזרעה מלאכותית בהלכה. ח) כהמשך לענין הרלונטיות: אני מציע רעיון נועז במקצת: לא ללמוד בהכרח לפי סדר המסכת, דף אחרי דף, אלא ללמוד סוגיות נבחרות מסודרות לפי נושאים. כמובן, אין בכוונתי לשיעור שנועד מראש להקיף את כל הש"ס, כדוגמת "הדף היומי", אלא ללימוד שנועד מראש להקיף חלקים מסוימים מן המסכת, כדוגמת תוכנית הלמודים המקובלת ברוב הישיבות, לסוגיהם השונים, תוכנית שבה לומדים בעיון חלק מן המסכת (בדרך כלל את הפרק הראשון) ומשלימים בבקיאות את שאר המסכת, על פי תוכנית זו- לומדים כל שנה בערך 30 דפים רצופים- בזה אחר זה ללא דילוג על סוגיות פחות אקטואליות, גם בחלק מן השעורים הניתנים לצבור הרחב- המצב דומה. התכנית שאני מציע היא לבחור בכל שנה נושא אחד או שנים, וללמוד את הסוגיות המרכזיות והרלונטיות בכל נושא, ממסכתות שונות בש"ס, להלן דוגמאות לנושאים ולסוגיות מרכזיות באותו נושא: 1. סוגיות במועדים. למשל: אמצעים דידקטים בהלכות ליל הסדר. סוגיות "שאף הן היו באותו הנס"- סוגיה המופיעה ג' פעמים בש"ס. 2. סוגיות חברה. למשל: האם מותר לאדם להכניס עצמו בספק סכנה כדי להציל את חברו מסכנה ודאית ? (סוגיה המורכבת משני מקורות בש"ס-סנהדרין עג, ומכות יא). 3. סוגיות המשפחה היהודית. למשל: גיל הנישואין- (קדושין כט(. חיוב האב ללמד תורה לבנו. (קדושין כט, השלמה מכתובות נ). החיסרון בשיטה זו- שיטה זו יכולה לעתים להביא את הלומד לידי מחשבה שישנם סוגיות נבחרות יותר בתורה וישנם סוגיות נבחרות פחות, ובדרך כלל סוגיה שהיא אקטואלית יותר- היא גם הנבחרת יותר. הדרך להתגבר על חסרון זה, הוא להדגיש בתחילת השנה, או בתחלת סדרת השעורים, שיש להפריד בין שני מישורים: במישור העקרוני- כל סוגיות הש"ס הם בעלי אותה חשיבות וכולם באותה מידה חלק מתורה שבעל פה, ואין זה משנה כלל שיש סוגיות אקטואליות יותר ויש סוגיות אקטואליות פחות, במישור המעשי- מכיוון שאין אפשרות ללמוד את כל הסוגיות- אנו בוחרים, לפי ההבנה שלנו, סוגיות יותר אקטואליות. ט) אפשרות נוספת למשוך את הצבור ללמוד גמרא היא-לא ללמוד את התלמוד הבבלי כטקסט בפני עצמו, אלא ללמד קטעים מהמדרש, משנה, תוספתא, תלמוד בבלי ותלמוד ירושלמי העוסקים באותה סוגיא, ולעמד על היחס ביניהם, למשל: אם יש פרט שנוסף באחד הספרים ולא מוזכר בשאר הספרים- לנסות להבין מדוע. י) דרך נוספת למשך את הצבור ללמוד גמרא: להדגיש את המשמעות שבכל דין, למשל: כאשר מתחילים ללמוד מס' קדושין- לבאר מדוע דווקא האיש הוא המבצע את פעולת הקנין והאשה היא הנקנית. יא) לימוד אגדה- יש הסבורים שעיקר התלמוד זו ההלכה, ורואים באגדה שעשועי תורה בין סוגיא אחת לשניה. צריך להחדיר את חשיבותה של האגדה כיסוד האמונה היהודית, ולהביא את דברי הרמב"ם שיקר בעיניו לפרש דבר אחד מדברי אגדה יותר מפרשנות ההלכה. ועוד: לעתים יש העדפה בצבור ללמוד אגדה מאשר הלכה, נטיה זו היתה קיימת גם בזמנים קדומים ואינה מיוחדת דווקא להיום, וכן בשיר השירים רבה פרשה ב "לשעבר היתה התורה כלל והיו מבקשים לשמע דבר משנה ודבר תלמוד, ועכשיו שאין התורה כלל מבקשים לשמע דבר מקרא ודבר אגדה". את האגדה יש ללמוד בשני אופנים: גם כנלמדת בפני עצמה. גם כמשולבת בתוך הסוגיה ההלכתית, למשל- כאשר לומדים פרק משוח מלחמה במסכת סוטה –יש לצרף גם מאמרי מחשבה בענין המלחמה, כדוגמת המאמרים המופיעים בספר "ערכים במבחן מלחמה" בהוצאת ישיבת הר עציון.