לימוד התלמוד והרוולנטיות שלו לימינו, האם הגמרא רלוונטית?

התלמוד- מלאכת מחשבת של יצירה ענקית יהודית שהשפעתה הייתה מיוחדת על האומה ושהקיפה את כל החיים העבריים במשך כל הדורות. התלמוד היה "אפוטרופוס לגופו ולנשמתו של האדם מישראל". התלמוד עיצב את קלסתר פניה של האומה, בחיבורו השתתפו דורות רבים, דור דור וחכמיו, דור דור וסופריו, על ידו התחנך העם כולו ונוצר היהודי האמיתי – "היהודי התלמודי". ראשית, צריך לעסוק בשאלת מקומה של הגמרא מבחינה היסטורית. אין זה נכון שלימוד הגמרא תפס לאורך ההיסטוריה את המקום הבלעדי והעיקרי בחינוך הדתי ברוב הקהילות. אמת היא שהייתה תקופה במזרח אירופה לפני המרד החסידי ואחר כך ביהדות הליטאית ב-200 שנים האחרונות, שבה ייחסו ללימוד הגמרא מקום מרכזי ביהדות. אולם, בשתי התקופות האלה אנו מוצאים גם ניכור של רוב הציבור מלימוד תורה ואולי גם משמירת מצוות. ב- 200 שנים האחרונות, בולטת בקרב יהדות אירופה הצבעה ברגליים והתנתקות מיהדות ומתורה, גם אם מרכזיות הגמרא לא הייתה הגורם המכריע לכך. יתירה מזאת, אין זה נכון שלימוד הגמרא הוא ערובה לאישיות דתית ולקיום מצוות. בין לימוד הגמרא כחלק מלימוד תורה במובן הרחב, בגילאים ובשיעורים מתאימים, לבין לימוד הגמרא כעיסוק בלעדי או עיקרי, יש פער גדול. הרמב"ם כותב (הל' תלמוד תורה פרק א הלכה יא.) שאדם צריך לשלש את לימודו: תורה,משנה וגמרא. נכון שהוא מדגיש שהמדובר בתחילת הדרך ואחר כך על האדם להתרכז רק בגמרא. ד"ר יוסף זילגר בתכנית "תחכמוני" תרע"ד (1914) דחה את לימוד הגמרא עד לגיל שלוש עשרה. לפי תוכניתו התלמיד מגיע ללימוד משנה רק בגיל אחת עשרה או שתיים עשרה, אחרי שלמד את כל המשנה תורה לרמב"ם. ורק אחרי שהתלמיד מסיים את סדרי המשנה , הוא עובר ל"בית התלמוד" ושם הוא לומד בגיל שלוש עשרה את רוב סדר מועד. עצם השימוש בדימוי : "לפתוח גמרא" שפירושו יכולת התלמיד להגיע לישיבה עם מיומנות בסיסית של יכולת לימוד עצמי, מביא לידי מצב אסטרטגי שעל התלמיד להיות לומד עצמאי בגמרא ובצורה מתוכננת. לימוד הגמרא מעורר בנו פעמים רבות הרגשת אי נחת, הנובעת מהתחושה שהדיונים בגמרא אינם רלוונטיים לימינו. האם הגמרא רלוונטית? ראשית,חשוב לברר מה היא מטרת החינוך שלימוד הגמרא מהווה חלק חשוב כל כך. ההנחה היחידה היא, שחינוך דתי צריך להיות מיועד לפתח אנשים שיכולים להישאר נאמנים לדתיותם במצבים ובתנאים תרבותיים שונים. לא לחינם כתב המהר"ל, שאדם צריך למלא כרסו בתורה, בנ"ך, בעברית, בהיסטוריה יהודית, ועל בסיס זה יש לבסס את העיסוק בגמרא. הרעיון הוא שאת לימוד הגמרא יש לשבץ ולערבב בכל חכמות התורה, לא היה מכוון רק לאלו שלא רוצים או לא יכולים ללמוד גמרא. דורנו הוא הדור היחידי שאין בו גדולי תורה הכותבים ומלמדים את כל חכמות התורה. רש"י היה יכול לכתוב פירוש לחומש וגם פירוש לגמרא, והרמב"ן הוסיף על זה גם שירה ומחשבה. אחר יכול לכתוב את השולחן הערוך וגם לדבר עם המלאכים. הנורמה היא שהנוער לומד גמרא, ובמקרה הטוב אם לתלמידים יש את היכולת והרצון הוא מבין את סוגיית הגמרא. כאשר אנו מדברים שיש לעשות את הגמרא רלוונטית להיום, לא מספיק רק להביא דוגמאות שהופכות את "הבור" ברשות הרבים לאוטו משא בצד הכביש, או לקחת את ה"שור" ולהתאים אותו לסוג נזק הקיים בימינו. גם לא די ללמד את ההלכה המתאימה, אם כי יש לזה חשיבות, אם התלמיד לא לומד. למשל, שאסור להזיק ושאדם מועד לעולם ושאדם אחראי לכל מעשיו, ושנוסף לנזק שהוא צריך לתקן מבחינה ממונית, יש לו עדיין חשבון עם הקב"ה, אין הוא יוצא דתי ואין הלימוד רלוונטי. ניתן לחלק את הפרטים והמקרים בגמרא לשני סוגים: א' כשהגמרא מדברת על מציאות שהייתה מתאימה לזמנה אך לא קיימת בדורנו. ב' כשהגמרא מעמידה מימרות ("אוקימתא") במציאות דחוקה, או דנה במקרים שנראים לא מציאותיים. ננסה להבין את משמעות הלימוד של כל סוג נפרד. המציאות בימי הגמרא. חז"ל בגמרא מחלקים את העולם לתקופות שונות: [ציטוט-] "תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי עלמא - שני אלפים תהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח". [-ציטוט] הייתה תקופה בעולם שהתחילה בתקופתו של אברהם אבינו, והסתיימה בסוף תקופת האמוראים - שנקראה "שנות תורה". החזון איש מסביר (חזון איש, אבן העזר סי' כ"ז סק"ג.) , שבתקופה זו, המציאות הייתה מציאות של תורה, ולכן דיני התורה נקבעו לפי המציאות שהייתה בזמנם. המציאות מתפתחת ומשתנה בהשגחה אלוקית, ומה שסיבב הקב"ה שיהיה באלפיים שנות תורה נקבע כתורה לדורות. כאשר אנו לומדים הלכות שתלויות במציאות שהייתה בימי חז"ל, אנו לומדים תורה, שכן מציאות זו הייתה המציאות שבה התחדשו דינים אלו. מובן, שאין לנו להסתפק בידיעת המציאות וההלכות בלבד. חז"ל דיברו על הלכות אלו ומציאויות אלו כביטוי ליסודות רוחניים שעמדו לנגד עיניהם. לכן עלינו לנסות, מעבר להבנת המציאות וההלכות, להבין גם את העיקרון שהנחה את חז"ל בקביעת הלכות אלו. הבנה זו הופכת את הגמרא לרלוונטית ביותר ונוגעת לבנין הרוחני שלנו. פרטים רבים, אוקימתות דחוקות, מקרים לא מציאותיים, כל אלה מעוררים שאלה שעל לומד הגמרא להתמודד איתה - "מדוע אני לומד את הדברים האלה? כיצד עולמי הרוחני נבנה מלימוד כזה?" עלינו להתייחס לאוקימתות ולבעיות שחז"ל מעלים בגמרא. המימרות של חז"ל, במשנה ובגמרא, באות לבטא יסודות ועקרונות - הלכתיים ורוחניים. גם הגמרא מעלה בעיות על מציאויות רחוקות. בעיות אלה באות לחדד את ההגדרות של ההלכות. הדיון במקרי הביניים ובמקרים הקיצוניים מגדיר בצורה חדה את הרעיון שעליו בנויות ההלכות השונות - אלה שאנו נתקלים איתם בצורה הרגילה של החיים. לסיכום: בלימוד הגמרא עלינו להבין כי המקרים והמציאויות השונים הם דרך לבטא רעיונות, עקרונות ויסודות רוחניים שזוהי הופעתם במציאות. על פי עקרונות אלו אנו נדרשים לבנות את החיים הרגילים והשגרתיים שלנו. כיצד ניתן לקשור יותר את הציבור ללימוד גמרא? המשבר בהוראת הגמרא אינה נובעת מאי-יכולת התלמידים או מהעדר יראת השמיים שלהם. הצרה גם אינה נובעת מיכולת המורים והרמי"ם, שהם בעלי הכשרה ומוטיבציה, מסירות נפש והדגמה אישית של תורה ויראה. הצרה נובעת מהעדר מיומנויות למידה שיטתיות ומדגש חזק כמעט בלעדי על תכנים ללא מתודות קבועות. גם דרך החשיבה התלמודית והאוקימתות הרבות יוצרות קשיים אצל תלמידים. כשתלמיד מקשה לתומו על פירוש לא פשטני של משנה בגמרא, המורה המצוי מנסה לשכנעו שהתלמוד הוא הפירוש האותנטי של המשנה והקושיה נובעת ממוגבלות הבנתו של התלמיד. דרך לימוד זו יוצרת התנגדות. בתחילה התלמידים נאבקים ושואלים, אך אחר כך הם מתרגלים לתשובות השבלוניות של המורה ומתרחקים מהגמרא מתוך ייאוש. צריך לבחור מקום אחד בתלמוד ולבארו לתלמיד ותיכף להביא לו דוגמא אחרת בתור תרגיל לעבודה עצמית ,וכן הסבר הגיוני לפי המקום. צריך לנהל את הלומד "בדרך ההיגיון התלמודי במשאם ומתנם של בעלי הגמרא." הרעיון העומד מאחרי זה הוא ההסתכלות בטעם כל דין ושרשו בתורה . כל לימוד שאינו ממוסד ואינו מחייב, נלמד מתוך מוטיבציה גבוהה יותר ובחשק רב יותר. חוגים ללימוד מסכת נוספת, פרק יומי בתנ"ך, ספר מוסר, מחשבה, או לבירור שאלות אמוניות והלכתיות המעניינות את התלמידים, יזכו תמיד לאהדה רבה. היא תקיף אולי רק חלק מהתלמידים. הזמן המוקדש לכך לא יכול להיות רב, רבע שעה אולי בכל פעם, אך השתתפות וולונטרית של תלמיד בלימוד שבו ליבו חפץ, תועלתה עצומה ושקולה יותר משעות רבות של לימוד כפוי של דפים רבים בש"ס. להיות מעניין ורלוונטי. יש לגרות את התעניינותו של התלמיד בדף הנלמד. הגירוי יכול להיות אינטלקטואלי או אקטואלי או שניהם גם יחד. כמו כן גם, שיפור דרכי ההוראה וקירוב הלימוד ללבבות, שימוש באמצעי הוראה חדשים. כי הרי "אין תורה נקנית אלא בסימנין שנאמר 'שימה בפיהם', אל תקרי שימה אלא סימנה... ר' אלעזר אמר מהכא 'אמור לחכמה אחותי את ומודע לבינה תקרא', עשה מודעים לתורה". ישנם רמי"ם המכינים דפי עבודה לתלמידים ואף טורחים בהכנת תרשימים להצגה ויזואלית מושכת וממחישה של הסוגיה הנלמדת. וגם: א. לפני לימוד המסכת בגמרא יש ללמוד את המשנה שלה. ב. עם סיום הדיון בגמרא יש לחזור על המשנה ולסכם אותה באופן יסודי, לפי הפירושים. ניתן להציע גם גישות לימוד נוספות אשר יביאו את הציבור ללימוד הגמרא: 1. לימוד הגמרא מתוך התעניינות דתית. 2. לימוד גמרא במגמה של פיתוח חשיבת הלומד. 3. לימוד גמרא לשם הכרת המצוות ועקרונות המשפט העברי. 4. לימוד גמרא כבסיס לפיתוחו המוסרי של הלומד ועיצוב דמותו האידיאלית מבחינה אישית וחברתית. 5. לימוד גמרא מתוך התעניינות מדעית ומחקרית. 6. לימוד גמרא בדגש אקטואלי. ניתן ללמוד לגבי המסגרת הרצויה ללימוד הגמרא, ממאמר של האדמו"ר מקוצק, אשר היה ידוע בהבנתו ובהערכתו ללימוד הגמרא כיסוד ביהדות. כתוב בתורה: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם..." חז"ל פירשו: "לפניהם ולא לפני אומות העולם". הקשו על זה , שהרי לכל העולם יש דינים, משטר חוקים, 7 מצוות בני-נח , אז איך אפשר להגיד שזה מיוחד רק לעם ישראל? אמר הרב מנחם מנדל מקוצק: כתוב בפסוק "ומשפטים בל ידעום הללו –יה" רק בעם ישראל! ורק במשפטים ששמו לפני ...עם ישראל! המשפטים נהפכים להלל ולעבודת הבורא. ציבור אשר בגין הקשיים אינו נתפס לגמרא בהיקף ואשר עבורו התרכזות במשנה וברמב"ם מהווה תועלת רוחנית יותר, זה רחוק מאד מן הרצוי אבל זה פן של המצוי. אנו צועדים לאור אמונת "נעשה ונשמע" , מחנכים לקיום רצון הבורא גם כשאיננו מבינים אך מאידך שאופים כמיטב יכולתנו להבין ולהשכיל. עדיף צייתן בור על פני פורק עול למדן. ואם ישנו ציבור אשר ה"נעשה" שלו נקנה על ידי פגיעה ב"נשמע" שלו, אין לדחותו באמת הבניין.