לימוד תורה בדורנו- דרכים ומשמעויות

[מרכז-] הנושא: "הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו" , מהן הדרכים להפצת התורה לציבור הרחב והלא דתי בישראל? האם יש טעם לעסוק בכך? [-מרכז] שאלה גדולה וחשובה צריכה להטריד כל ירא שמים בדורנו: האם עלינו לנסות להשפיע על אחינו המכונים "חילונים" ע"מ שיקיימו מצוות, או שמא עלינו להתעסק בתיקון עצמנו וממילא מתוך כך יתוקן כלל ישראל. ואף אם נאמר שאכן צריכים אנו לנסות ולהשפיע על זולתנו, עלינו לברר מהם הדרכים בהם צריכים אנו לעשות זאת ובאלו אמצעים עלינו לנקוט? הבה ננסה לשקול את הדברים ולראות מהי הדרך בה אנו ראויים לילך! מחד גיסא, נראה לשלול ניסיונות אלו של השפעה על הזולת, למרות שכל מצווה, אף כזו ש"אינה לשמה", חשובה היא עד מאוד, הרי שוודאי מצווה העשויה "לשמה" חשובה היא יותר ממצוה "שאינה לשמה", ולכל אחד ואחד מאיתנו יש אינספור דברים הדרושים תיקון ועדיף לנו לעסוק בתיקון עצמנו בשביל להוסיף קיום "לשמה" מאשר לתקן אחרים שספק אם יקיימו " לשמה" ואין ספק מוציא מידי ודאי. ואם תאמר הרי אנו חייבים להוכיח את חברינו שנאמר: "הוכח תוכיח את עמיתך" (ויקרא יט,יז). הרי כבר מצינו במסכת ערכין (טז:) שאמר ר' טרפון: [ציטוט-] תמהני אם יש בדור הזה (מי) שמקבל תוכחה, אם אמר לו טול קיסם מבין עיניך, אמר לו טול קורה מבין עיניך. אמר רבי אלעזר בן עזריה: תמהני אם יש בדור הזה (מי) שיודע להוכיח. [-ציטוט] ועוד, מדוע לנו להתרכז במומי חברנו? אדרבה, רוצים אנו לראות את הצד היפה והחיובי שבכל אחד ולא את חסרונותיו! ועוד, שיכול לגרום הדבר לחילול השם גדול, כי כאשר יוכיח מי מאיתנו את רעהו המכונה "חילוני", יאמר אותו "חילוני" בליבו: מדוע "דתי" זה שם עצמו שופט לקבוע הרע והטוב? או כפי שנשמע מפעם לפעם "חילונים" האומרים: "חיה ותן לחיות" או "איש באמונתו יחיה" ומתוך שיחשוב כך ימאס בתורה ונמצא שם שמיים מתחלל! אך מאידך גיסא, עלינו לעשות כל מאמץ אפשרי בכדי לנסות ולהשפיע אפילו על יהודי יחידי לקיים מצוות ואפילו שאינן באות מתוך אמונה! ואם תשאל ומה התועלת במצוות ללא אמונה? הרי כבר מצינו בתלמוד הירושלמי במסכת חגיגה (פרק א דף עו ה"ז) [ציטוט-] "... שויתר הקב"ה לישראל על עבודה זרה ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים, ועל מאסם בתורה לא וויתר. מה טעמא? ויאמר יי' על אשר עשו עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים אין כתיב כאן, אלא "ויאמר יי' על עזבם את תורתי" אמר רבי חייה בר בא: אותי עזבו אוותרה שמא את תורתי שמרו, שאילו אותי עזבו ותורתי שמרו, השאור שבה היה מקרבן אצלי. רב חונה אמר: למד תורה שלא לשמה שמתוך שלא לשמה את בא לשמה...". [-ציטוט] כלומר, שישנה חשיבות רבה לכל מצווה שנעשית, אף אם אין היא באה מתוך אמונה אלא היא בבחינת "שלא לשמה" והמשיל זאת הראי"ה קוק זצ"ל לאדם שלא אכל זמן רב ומריח ריח של איזה מאכל שהוא, מיד מתחזק אצלו הרעב עוד יותר וזהו "השאור שבה היה מקרבן אצלי". [מודגש-] מכל מקום, ודאי שלכתחילה עדיף לשכנעו שיקיימה "לשמה". [-מודגש] וכן בידוע הוא ש"כל ישראל ערבים זה לזה", כך שכל מצווה שמקיים יהודי כלשהו הריהי משפיעה טוב על כלל ישראל, וממילא המזכה את הרבים מזכה אף את עצמו בכלל ישראל. וכן משום מצוות "ואהבת לרעך כמוך", ראוי הוא שהאדם ישתדל להראות את האור לאלה שעדיין לא זכו לכך, והרי האגואיסטיות הינה ענף מן הגאווה שמחשיב את טובת עצמו מעל טובת חברו. אם כן לכאורה, ישנם צדדים לכאן ולכאן ממקורות חז"ל ומסברה, וכיצד זה נוכל אנו הפשוטים להכריע בדבר חשוב אשר כזה ?!?! הבה ננסה להעמיק בטיעונים המובאים לעיל, ואולי מתוך עיון מעמיק בכל אחד מהטיעונים הללו נוכל למצוא את דרך האמת: לגבי הטיעון הראשון שמצוה "לשמה" גדולה יותר ממצוה ש"לא לשמה" ולפיכך עלינו להתעסק בתיקון עצמנו ולא בתיקון אחרים, הרי שיש לחלק בין ראש הטיעון לסופו. שהרי נכון הדבר שמצווה העשויה "לשמה" גדולה מזו שעשויה ש"לא לשמה", אך אין זה נכון לומר שכשהננו עוסקים בתקון אחרים אנו נמנעים מתקון עצמנו; אלא אדרבה, מתוך שאנו מוותרים על "זמננו" ומתעסקים בעזרה לאחר, הרי בדבר זה ממש אנו מחנכים עצמנו להיות מהנותנים ולא מן הנוטלים. ואף אם יש ספק אם בכלל נצליח לשכנע את רענו לקיים מצווה הרי שעלינו לנסות משום "ואהבת לרעך כמוך". ולגבי הטיעון השני בדבר אי היכולת להוכיח את חברו בזמן הגמרא וכש"כ בדורנו. דבר זה מלמדנו שאכן אין ראוי להוכיח את חברו, אך אין זה אומר שאסור לדבר על לבו בנחת רוח ובאהבה. וזה עונה לנו גם על השאלה השנייה לגבי אופן ההסברה והשכנוע, שהדבר צריך להיות באהבה ובנחת רוח! וכן לגבי הטיעון השלישי בעניין ההסתכלות החיובית על חברו שנטען שם. גם זו אינה ראיה שהרי ההסתכלות הטובה, אין הכוונה שיתעלם האדם מהבעיות ומהחסרונות של חברו אלא שיראה את כללותו, ומתוך שיראה כי רוב הדברים (לאו דווקא רוב כמות אלא אף רוב איכות) שברעהו טובים הם, אף הסתכלותו אל חסרונות רעהו תהיה שונה! ובעניין הטיעון הרביעי שהובא לעיל בדבר חילול השם העלול להיגרם כתוצאה מניסיון ההשפעה, הוא גם כן טיעון אמת; אולם גם כאן הבעיה היא רק כאשר הדבר נעשה מתוך כפייה או יחס מתנשא וכו'. אבל כאשר הדבר נעשה באהבה, בחיוך, מתוך ענווה ובנחת-רוח, אין לחשוש לחילול השם וצא וראה כי כך הוא הדבר! ממילא, לאחר שהבהרנו את הנקודות הללו, כבר ברורות מאליהם כל הטענות שבעד נסיונות ההשפעה הללו אולם אעפ"כ נרחיב בדבר זה ע"מ שנבין היטב עד כמה שורשי הוא בתורתנו הקדושה. ראשית, נביא משל אחד המחזק את הטיעונים שהבאנו לעיל! "כל ישראל ערבים זה לזה" מוכר הוא המשל שהמשיל רשב"י על עניין זה, והריהו כאן כפי שמובא במדרש רבה על ספר ויקרא (פרשה ד ד"ה ותני חזקיה): [ציטוט-] משל לבני אדם שהיו יושבין בספינה נטל אחד מהן מקדח והתחיל קודח תחתיו אמרו לו חבריו מה אתה יושב ועושה? אמר להם מה אכפת לכם? לא תחתי אני קודח?! אמרו לו שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה! [-ציטוט] ניתן ללמוד ממשל זה שני עניינים חשובים: האחד: הוא עניין "כל ישראל ערבים זה לזה" שהוא תכלית המשל, שהרי כל יהודי ויהודי הוא אבר מתוך הגוף הנקרא "כלל ישראל" ואם אחד מישראל חוטא הרי שזה מעיד שכל הכלל כולו נגוע הוא בדבר זה. כמו שנאמר במסכת שבועות (לט,א): "...אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כולה מוכסין, ושיש בה לסטים שאין כולה לסטים, מפני שמחפין עליו!...". ובהמשך הגמרא שם נשאל: האם אין דין זה בכל התורה כולה? ועונה שם הגמרא שוודאי כן הוא בכל התורה כולה שנאמר: "וכשלו איש באחיו" (ויקרא כו,לז). איש באחיו – איש בעוון אחיו מלמד שכולן ערבים זה בזה! השני: הוא עניין "ואהבת לרעך כמוך", שהרי גם שאר האנשים שבספינה אשמים במקצת בכך שטבעה! כי לו היו באים האנשים לאדם הקודח והיו בנועם ובדרך ארץ, כמתחייב ממצות "ואהבת לרעך כמוך", מבקשים ממנו שיפסיק לחפור, אולי היה שומע להם; אך במקום זאת שאלהו סתם "מה אתה יושב ועושה?" ולא ניסו להניאו ממעשהו. מה גם שניכר כי דאגו רק לעצמם בכך שכשאמר להם: "מה אכפת לכם? לא תחתי אני קודח?" ענו לו: " שהמים עולין ומציפין עלינו את הספינה!" ועוד בעניין "כל ישראל ערבים זה לזה". מצינו בספר שמות (כ"ד,כ"ב): "אם כסף תלוה את עמי"; רש"י והאבן עזרא מפרשים ע"פ המכילתא, שהמילה "אם" המופיעה בפסוק משמעה "כאשר" כלומר, שאין הדבר רשות אלא חובה. ובפירושו של האור-החיים הקדוש על פסוק זה הוא מבאר ש"אם כסף- תלוה את עמי", כלומר: אם נתן לך הקב"ה כסף יותר מכפי צרכך, דע לך שאין זה בשבילך כי אם בשביל אחרים. ולפיכך אף בדעת- אם חננך בוראך בדעת להבין את התורה הקדושה, הרי שעליך לתת מדעתך גם לחברך (וכן שמעתי מפי הרה"ג הראשל"צ הרב מרדכי אליהו שליט"א). ועוד בעניין זה מדברי האור-החיים הקדוש: שהרי ניתנה התורה בסיני ואם כך מדוע צריכים אנו ברית נוספת על הר הברכה והר הקללה?! אלא מפני שבסיני נתנה התורה ליחידים, ובברית הברכות והקללות נעשו ערבים זה לזה. (דוגמה לכך מצינו בשופר שאף מי שכבר שמע תקיעת שופר ויצא י"ח יכול להוציא י"ח את מי שלא שמע! הכיצד? הרי אין הפטור מוציא את החייב?! אלא שמאחר ולא כל עמ"י יצאו י"ח גם הוא לא יצא י"ח בשלמות). בכדי להבין עד כמה שורשית ועמוקה היא מצוות "ואהבת לרעך כמוך", צריכים אנו להבין מה גדול הוא ערכו של כל יהודי. בגמרא (ברכות, יז.) מפורט וידויו של רבא: "...אלהי, עד שלא נוצרתי איני כדאי ועכשיו שנוצרתי כאלו לא נוצרתי...". ופירושה: "עד שלא נוצרתי איני כדאי"- עד שלא נוצרתי ודאי לא היה צורך בי בעולם כי לו היה מתעורר אותו צורך, היה הקב"ה יוצרני "ועכשיו שנוצרתי כאילו לא נוצרתי"- ועכשיו לאחר שנוצרתי, מאחר וחטאתי ועוד לא השלמתי את ייעודי, עדיין אני כאילו לא נוצרתי! כלומר, לכל בריה בעולם יש תפקיד כלשהו שרק היא יכולה לבצע, שאם לא כך לא הייתה נבראת, ואם כך הוא הדבר בפחותה שבבריות, כל שכן שכל יהודי שהוא בבחינת "בחיר הברואים" ערך אדיר ומופלא יש לו שאין באף אחד אחר ובלעדיו הכלל אינו שלם! וכמו כן, כל גדולי ישראל הרבו לדבר על "כללות ישראל" ו"אהבת ישראל" ואי אפשר להביא כאן את כל הדברים מפאת קוצר המקום אך חשוב לעיין עוד בעניין זה כי יסוד חשוב הוא בעבודת הבורא יתברך!!! ונסתפק במעט שבמעט ממה שכתב הרב קוק: [ציטוט-] "אהבת ישראל והעבודה של הסנגוריא על הכלל ועל הפרטים איננה רק עבודה הרגשית לבדה, כי אם מקצוע גדול בתורה..." [-ציטוט] (אורות ישראל ד,א). לאחר שראינו שאכן עלינו לנסות להשפיע על אחינו ה"חילונים" ע"מ שיקיימו מצוות, הן משום "כל ישראל ערבים זה לזה", הן משום "ואהבת לרעך כמוך", הן מההבנה שללא היחיד גם הכלל אינו שלם! והן משום שישנה חשיבות רבה לכל מצווה ומצווה שנעשית, אף אם אין היא באה מתוך אמונה! ומאותם הסברות שטענו כי אין צריכים אנו לעשות כן, עלינו לנסות ולמצוא את הדרך בה יש לנסות ולהשפיע! – [מרכז-] "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום" [-מרכז] בכדי שלא נגיע ח"ו לחילול השם ושלא נגרום לשנאת הדת, וכן משום שאין בדורנו מי שיכול להוכיח את העם, אנו למדים שאין לנו לנסות ולהשפיע ע"י התוכחה כי אם ע"י אהבת הבריות. שכן מצינו במסכת אבות (א,יב): "...הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה". ובפרט בדורנו צריכים אנו להרבות בעניין זה! כמשתמע מדברי הראי"ה קוק זצ"ל במספר מקומות, שכתב על דורנו שאינו מוכשר לשוב מיראה כי אם מאהבה (ועיין במאמר "הדור" בו מרחיב הרב בנושא). כלומר: הכלל הוא שהדרך צריכה להיות מתוך ענווה, נחת רוח ואהבת הבריות וללא פגיעה בתורה הקדושה או חיסור ממנה. כגון: להציע ליהודי להניח תפילין כאשר חיוך נסוך על פניך; או להציע נרות שבת לבת ישראל בנועם, כפי שנוהגים מספר אנשים יראי שמיים בדורנו; או בדרך של הידברות בצוותא המקרבת לבבות; או אפילו ע"י חיוך פשוט ו"בוקר טוב" מכל הלב, וכן כל פרט הנכנס בכלל שהזכרנו מצווה חשובה ומעולה היא ויישר כוחם של העוסקים בה! לסיכום: בנוגע לשאלה: "האם עלינו לנסות ולהשפיע על אחינו החילונים לקיים מצוות, או שמא עלינו לתקן עצמנו ולא ל"היטפל" לזולתנו, הגענו למסקנה שאכן מצווה חשובה היא לנסות ולהשפיע ככל יכולתנו על אחינו שיקיימו מצוות, ולו המצווה הקטנה שבקטנות! וכתוצאה מהבנה נכונה של הטענות שהובאו כנגד נסיון זה, וכן משאר דברי חז"ל שהבאנו לעיל, ראינו כי הדרך בה צריכים אנו לנסות ולהשפיע צריכה להיות מתוך אהבה, נחת-רוח וענווה. אולם, יש להיזהר שלא להחסיר מהתורה כלום! שהרי צריכים אנו לקרב את ישראל לתורה ולא את התורה לישראל כמו שנאמר: "הוי כל צמא לכו למים" ואין מים אלא תורה וכפי שאמרנו: מביאים את הצמא למים ולא את המים לצמא! [מרכז-] יה"ר שנזכה להשפיע מתוך דרך ארץ מתוך אהבת ישראל בחיבה ובדרכי נועם ובעז"ה נזכה לגאולה השלימה! [-מרכז]