מי כאן אתרוג*
הרב יונה גודמןיא תשרי, תשסו14/10/2005כשהייתי קטן, בשוק ארבעת המינים העירוני ישבו תמיד כמה מרבני העיר ליד שולחן ארוך, ובדקו עם זכוכית מגדלת את כשרות האתרוגים, לנוחות הציבור שרצה לוודא שהוא קונה מוצרים כשרים. היום קצת התהפכו היוצרות. יושבים בשולחן נערים, ובודקים את כשרות הרבנים...
"פרי עץ הדר", אלו ישראל: מה אתרוג זה יש בו טעם ויש בו ריח, כך ישראל, יש בהם בני אדם בעלי תורה ובעלי מעשים טובים. מה תמרה זו יש בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל, יש בם בעלי תורה שאין בהם מעשים טובים. מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל, יש בהם בני אדם שיש בידיהם מעשים טובים ואין בהם תורה. מה ערבה זו אין בה לא טעם ולא ריח, כך הם ישראל, יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים. אמר הקדוש ברוך הוא: יקשרו כולם אגודה אחת והם מכפרים אלו על אלו, ואם עשיתם כך אותה שעה אני מתעלה...
(עפ"י ויק"ר ל', ילק"ש אמר).
מדרש יפה זה מוכר לנו מילדותנו. הוא מהווה נדבך נוסף במסר הכללי שכולנו ינקנו בשבח של אחדות ישראל. הרי הדברים פשוטים: למרות שהאתרוג נתברך בתורה ובמעשים טובים גם יחד, ואל אף שהערבה עירומה משניהם, לא ניתן לקיים את מצוות נטילת המינים, רק עם אתרוגים! האתרוג זקוק לערבה, ורק יחד הם מכפרים. נותרה רק שאלה אחת, שהתחדדה לא מעט לאחרונה: מי כאן האתרוג ומי הערבה?! איני בטוח שחז"ל התכוונו שכל אחד יכנה את עצמו אתרוג, ויטיח בחברו שהוא "בסה"כ ערבה". אך לעיתים נדמה שזה מה שקורה. פעם, היו בתוכנו שחשבו שכל הדתיים הם אתרוגים, והשאר, נטולי הכיפה, הם "סתם ערבות" (ומה הם הלולבים? מסורתיים?). אך קו מתנשא זה התרחב לאחרונה, והיום כבר ניתן לשמוע בתוך בית המדרש פנימה- חלוקת תארים ו"כיבודים" לכל מי שחושב אחרת ממני. רבנים, חברים, פעילי ציבור, כולם. מי שלא כמוני, אין לו דעה אחרת מנומקת. הוא פשוט כישלון. רק לי יש גישה רצינית, ממלאה בריח ניחוח של אתרוג, הקולעת לרצון שמים.
כשהייתי קטן, בשוק ארבעת המינים העירוני ישבו תמיד כמה מרבני העיר ליד שולחן ארוך, ובדקו עם זכוכית מגדלת את כשרות האתרוגים, לנוחות הציבור שרצה לוודא שהוא קונה מוצרים כשרים. היום קצת התהפכו היוצרות. יושבים בשולחן נערים, ובודקים את כשרות הרבנים...
חברים אהובים. שאלות, דעות, ביקורת – הכל מותר ואף רצוי. אך הסגנון.... אם אתה רוצה לשכנע, ולצרף אחרים לעמדתך, אל תשמיץ. את הסיסמא "יש לנו אהבה והיא תנצח" בחרו תושבי הגוש, ולאורו פעלו חודשים. הטענה שהם עשו זאת כי הם רצו להפסיד, ורצו שהגוש ייחרב, היא קצת מוזרה... יש ויכוח, לשם שמים, וצריך וראוי לנהלו. אך תוך כבוד לזולת (אפילו אם הוא רב...). אם משמיעים עלבונות, אין סיכוי שדעתך תישמע.
הגיע הזמן ל "פנים אל פנים" – בתוכנו. הווה נתאגד כולנו, כל אחד והאתרוגיות שלו, ונמצא את הדרך להמשיך להפיץ תורה ומעשים טובים לעם כולו. מי יודע, אולי גם נלמד למצוא אצלם אתרוגיות לא מעטה? הרי רק יחדיו, נוכל להקים את סוכת דוד הנופלת. חג שמח!
* פורסם לראשונה בעלון בתי הכנסת לנוער- "עולם קטן"
(עפ"י ויק"ר ל', ילק"ש אמר).
מדרש יפה זה מוכר לנו מילדותנו. הוא מהווה נדבך נוסף במסר הכללי שכולנו ינקנו בשבח של אחדות ישראל. הרי הדברים פשוטים: למרות שהאתרוג נתברך בתורה ובמעשים טובים גם יחד, ואל אף שהערבה עירומה משניהם, לא ניתן לקיים את מצוות נטילת המינים, רק עם אתרוגים! האתרוג זקוק לערבה, ורק יחד הם מכפרים. נותרה רק שאלה אחת, שהתחדדה לא מעט לאחרונה: מי כאן האתרוג ומי הערבה?! איני בטוח שחז"ל התכוונו שכל אחד יכנה את עצמו אתרוג, ויטיח בחברו שהוא "בסה"כ ערבה". אך לעיתים נדמה שזה מה שקורה. פעם, היו בתוכנו שחשבו שכל הדתיים הם אתרוגים, והשאר, נטולי הכיפה, הם "סתם ערבות" (ומה הם הלולבים? מסורתיים?). אך קו מתנשא זה התרחב לאחרונה, והיום כבר ניתן לשמוע בתוך בית המדרש פנימה- חלוקת תארים ו"כיבודים" לכל מי שחושב אחרת ממני. רבנים, חברים, פעילי ציבור, כולם. מי שלא כמוני, אין לו דעה אחרת מנומקת. הוא פשוט כישלון. רק לי יש גישה רצינית, ממלאה בריח ניחוח של אתרוג, הקולעת לרצון שמים.
כשהייתי קטן, בשוק ארבעת המינים העירוני ישבו תמיד כמה מרבני העיר ליד שולחן ארוך, ובדקו עם זכוכית מגדלת את כשרות האתרוגים, לנוחות הציבור שרצה לוודא שהוא קונה מוצרים כשרים. היום קצת התהפכו היוצרות. יושבים בשולחן נערים, ובודקים את כשרות הרבנים...
חברים אהובים. שאלות, דעות, ביקורת – הכל מותר ואף רצוי. אך הסגנון.... אם אתה רוצה לשכנע, ולצרף אחרים לעמדתך, אל תשמיץ. את הסיסמא "יש לנו אהבה והיא תנצח" בחרו תושבי הגוש, ולאורו פעלו חודשים. הטענה שהם עשו זאת כי הם רצו להפסיד, ורצו שהגוש ייחרב, היא קצת מוזרה... יש ויכוח, לשם שמים, וצריך וראוי לנהלו. אך תוך כבוד לזולת (אפילו אם הוא רב...). אם משמיעים עלבונות, אין סיכוי שדעתך תישמע.
הגיע הזמן ל "פנים אל פנים" – בתוכנו. הווה נתאגד כולנו, כל אחד והאתרוגיות שלו, ונמצא את הדרך להמשיך להפיץ תורה ומעשים טובים לעם כולו. מי יודע, אולי גם נלמד למצוא אצלם אתרוגיות לא מעטה? הרי רק יחדיו, נוכל להקים את סוכת דוד הנופלת. חג שמח!
* פורסם לראשונה בעלון בתי הכנסת לנוער- "עולם קטן"
הוסף תגובה
עוד מהרב יונה גודמן
עוד בנושא עם וארץ ישראל