החופש הגדול

אבטיח, בריכה, שמש... לכל אחת בוודאי עולה אסוציאציה כלשהי באזכור המילים "החופש הגדול". אך דומני, כי לכולם יש בהם איזו נימה של קסם, בדגש כמובן על ה"חופש"... אמנם, לא לכולנו הוא "גדול". לאלה מאתנו שאינן עובדות במסגרות החינוך החופש "קטן" יותר, ולאלה שבבית כל השנה אין הרבה הבדל בין חדשי הקיץ לשאר חדשי השנה. על כל פנים, לרובנו יש השלכה כלשהי של המושג הזה, בגין חופשתם של הילדים. בהוספת הפרט הזה, אולי יתרבו האומרות שה"חופש" אינו "גדול" כל כך עבורן, אלא אולי מעיק במקצת... זה לא שלא כיף להיות יותר עם הילדים, אלא שהדאגה התמידית לתעסוקתם ולחינוכם - דברים שבמשך השנה קורים במהלך היום ב"מסגרות" בהם הם נמצאים - עלולים להותיר אותנו מותשות, ולא בדיוק בתחושה של "פרפרים חופשיים". ייתכן, ולחלקנו "החופש הגדול" טומן בחובו אפילו אלמנט של איום, וזאת בשל הדאגה לילדים ה"גדולים", שמסתובבים באופן "חופשי" יותר, ונחשפים להרבה יותר פיתויים מאשר בשאר השנה.
לסיכומו של עניין - "החופש הגדול" כשמו כן הוא, מרחב פתוח ולא מוגדר, ונלווים אליו ההתרגשות והעונג, המהולים במועקה ובאיום שב"לא נודע".
ניסיתי לחשוב אם ביהדות יש מושג של "חופש", לא במובן של הפסקה בלימודים, אלא במובן הרחב יותר. בהסתכלות ראשונית אפשר לומר שיהודי איננו חופשי לעולם, שהרי החל מגיל קבלת "עול מצוות", כל אחד מאתנו מתחייב בצורה בלתי מתפשרת לחיות את חייו על פי התכתיב הא-לוקי. יחד עם זאת, חז"ל הורונו מן הכתוב "וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱ-לֹהִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת" (שמות לב, טז) - "אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות ו, ב). כלומר, ה"תכתיב" הא-לוקי הוא המזמין את החירות האמיתית.
יש דרכים רבות להסברת מאמר חז"ל זה, אך אולי פירוש פשוט לעניין טמון במושג "בחירה חופשית..." - "הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמים" (ברכות לג, ב). בעצם, כלל הברואים והבריאה כולה משוללים כל חופש, והם פועלים בדיוק על פי הרצון הא-לוקי. התחום היחיד שהותיר לנו הקב"ה, בו אין דבר המכריח אותנו לפעול, מלבד הרצון שלנו, הוא תחום הבחירה... (רמח"ל בדרך ה'. א, ה)
נראה לי, שהדרך הנכונה להתמודד עם ה"חופש הגדול" היא בהעמקת והפנמת עניין הבחירה החופשית. הלוחות, אותן הזכרנו לעיל, שמקפלות בתוכן את רעיון החירות - החופש האמיתי, אמורות היו להימסר לישראל בעיצומו של חודש תמוז - בי"ז בתמוז - אלא שאז בחרנו להשתעבד לעגל, ועל כן נשתברו הלוחות. אך כידוע, שברי לוחות גם להם מקום ב"ארון", ואולי הרסיסים של החירות שהתרסקה אתם, הם הניצוצות שטמונים עמוק בחודש תמוז, החודש הפותח תמיד את "החופש הגדול".
ואסביר...

החופש לִגְדּוֹל
עמוק בנפשי נחרטה אמירה של רב שלימד אותי בכתה ט'. השיחה התקיימה לקראת סוף שנת הלימודים, והרב התייחס בה לנושא הצניעות. הוא לא צעק ולא איים, אלא בפשטות ובנעימות - אך בתוקף מסויים - אמר: "אני רוצה שכל אחת מכן תדע, שהמבחן האמיתי שלה, של מי היא ומה היא עושה, הוא בחופש הגדול. היום אתן נראות כך כי אתן מחוייבות בזה, אבל בחופש כל אחת תוכיח לעצמה האם הערכים וההנהגות הללו הם באמת שלה. החופש הוא המבחן שלכן לראות מה באמת קבלתם השנה...". הקבלה המעשית שקיבלתי על עצמי מייד לאחר שהוא אמר את דברו נשארה אתי עד היום. לפני השיחה היה לי ברור שאנהג בפרט מסויים בצורה שונה במהלך החופשה מאשר בבית הספר, אך לאחר המשפט הזה חשתי צורך עז להוכיח לעצמי שאני השתניתי.
אך מעבר לפרט זה, המשפט עדיין מהדהד באזני, ואני חושבת שיש בו מטען עצום של עוצמה וכח, שכדאי לנו להשתמש בו כלפי עצמנו וכלפי תלמידינו וילדינו לקראת החופש הגדול.
דווקא כאשר אין מסגרות, ואנו עומדים במערומנו מול עצמנו, אנו רואים מי אנחנו באמת. ה"בחירות" של השבועות הללו, הם המשקפות את ה"חופש" האמיתי שלנו. בכל התחומים - תפילה, צניעות, והתנהגות מוסרית...
במקום להרגיש מאויימים מהסכנות האורבות "בחוץ", נעביר לילדינו את האמון כי הם חזקים יותר מפיתויים כאלו או אחרים, וממילא - כל ה"סכנות" הללו הן "כריות אגרוף" שמעצימות את ה"שרירים" של הבחירה, וממילא את האדם.
לעניין הזה יש השלכות נוספות, שיכולות להקל עלינו מאוד. שמעתי פעם את הרב ברנדס מתייחס לתופעה מעיקה, המציקה לרבים מאתנו - הקושי הבלתי-נסבל שבהקמת הבנים לתפילה בחופש. הרב ברנדס אמר שיש לו פתרון מאוד פשוט לבעייה הזו, הוא לא מעיר את הבן שלו! הוא פשוט אומר לו בערב: אם אתה רוצה לקום בבוקר, תכוון שעון מעורר, אני יודע שאתה תקום רק אם תחליט לעשות את זה. בכך הוא הופך את העניין מהיותו בעייה שלו כהורה, להזדמנות בריאה לילד להשתמש בבחירה החופשית שלו.
חלקנו בוודאי ישאלו: מה קורה אם הוא לא קם? אינני זוכרת אם הוא התייחס לשאלה זו, אך אני מניחה שהוא היה עונה: "אז הוא קם מאוחר!". כלומר, ברור שאם אנו נותנים לילד לבחור, ייתכן שהוא יבחר ברע, ואנו צריכים להיות מוכנים לקבל את זה. והרי גם הקב"ה נוהג כך ביחס אלינו!
ומה עם ה"חינוך"? כמובן, שבמקביל יש דרכים רבות להורות מהם הבחירות הטובות עליהם ממליץ הקב"ה... ומלבד זאת, אולי החינוך ל"בחירה", שהיא הבסיס לכל קיום המצוות, הוא הרבה יותר חשוב מאשר "חינוך" (שהוא בעצם כפייה או אילוף) להתנהגות כזו או אחרת?! וכאמור, אם הקב"ה נותן לנו לבחור מגיל 12/13, והוא מעודד אותנו ומאמין בנו שנבחר בטוב - "ובחרת בחיים" - מדוע לא ננהג כך גם אנו?
וגם לפני כן, כשם שבשאר התחומים, החל מגיל חינוך, אנו חושפים בהדרגה מצוות וערכים שונים לפני הילדים, כדאי לתת את הדעת בשאלה כיצד ניתן לשלב גם את נושא החינוך לבחירה.
אין כוונתי לומר אמירה גורפת לכל ההורים, בכל התחומים, שהרי "חנוך לנער על פי דרכו", וצריך לדעת היכן כל ילד עומד, וגם הקב"ה לא מעמיד אותנו בנסיונות שאיננו יכולים לעמוד בהם. אבל יש צורך לחנך לבחירה, להעצים את הכוחות של הילדים, וכמובן - לטעת בהם את האמון שהם יכולים...

החופש לִבְחוֹר
כמו בכל דבר - "החינוך מתחיל בבית". מה שאנחנו לא מקיימים בעצמנו, לא נוכל להנחיל לאחרים. רובנו, מן הסתם, לא "כופרים" בבחירה החופשית, במובן הפילוסופי של המילה, אך מה עם הרובד הקיומי? האם אנחנו באמת מאמינים בחופש שלנו? או שמא אנו נוטים עדיין להאשים את ההורים שלנו שגידלו אותנו "כך", את בני-הזוג שמתנהגים "כך", או פשוט איננו מאמינים שאנחנו מסוגלות להשתנות, ואנו תופסים את עצמנו "שבויים" בידי דפוסי ההתנהגות שלנו...
ר' נחמן מברסלב חידד נקודה זו מאוד (לקוטי מוהרן תנינא קי): "שמעתי, שאיש אחד שאל אותו (את ר' נחמן): כיצד היא הבחירה? השיב לו בפשיטות, שהבחירה היא ביד האדם בפשיטות, אם רוצה - עושה, ואם אינו רוצה - אינו עושה. ורשמתי זאת, כי הוא דבר נצרך מאוד, כי כמה בני אדם נבוכים בזה מאוד, מחמת שהם מורגלים במעשיהם ובדרכיהם מנעוריהם מאוד, על כן נדמה שאין להם בחירה, ח"ו, ואינם יכולים לשנות מעשיהם. אבל באמת אינו כן, כי בוודאי יש לכל אדם בחירה תמיד על כל דבר, וכמו שהוא רוצה עושה. והבן הדברים מאוד".
אמנם, הרב דסלר (מכתב מאליהו ח"א, עמ' 113-116), בעיסוקו בנושא הבחירה, אומר, כי למעשה רוב מעשיו של האדם אינם נתונים לבחירתו כלל. הוא מדמה את העניין לקו המלחמה. יש נקודת מפגש עם האויב, אך יש שטח שלם שמאחרי הקו, שהוא כבר "כבוש", ויש חלק אחר שהוא לגמרי בשטח האויב. כך גם לאדם יש שטחים שלמים שהוא התחנך או התרגל כבר זמן רב אליהם, ואין עליהם קרב, ויש שטחים שלמים שהם מעבר ליכולת שלו, והוא עוד לא הגיע למאבק עליהם.
ההשלכות של המשל הזה רבות ועצומות. בעצם, אין לנו בחירה לגבי הגֵנים שלנו או לגבי החינוך שקיבלנו. נקודת הבחירה הראשונית שלנו נקבעת על ידי הורינו, וכמובן - על ידי הקב"ה שגלגל את הולדתנו בסביבה כזו או אחרת, בהתאם לתפקידנו בעולם. ואולם, בנקודת הבחירה שלנו - אנו חופשיים לחלוטין. גם לילד שנולד לתוך "משפחת פשע" בשכונת מצוקה יש בחירה, בנקודה בה הוא נמצא. אף אחד לא מצפה ממנו להיות גדול הדור, זה כרגע לא בתחום הבחירה שלו בכלל, אבל יש איזוהי התמודדות מולה הוא עומד, ושם הוא חופשי לחלוטין לבחור בטוב.
וכן, בתחומים שהם כבר "מאחרינו" ואיננו צריכים להתאמץ בהם כלל - היות ואין שם מאמץ, אין הרבה רווח! (כידוע גם מההתפתחות הגופנית, "התעמלות" בלע"ז). כל מה שאנו עושים כ"מצות אנשים מלומדה", מתוקף ההרגל או החינוך, הוא טוב ונחמד, אבל לא שם אנו נבחנים, וממילא לא זה המקום בו אנו מתקדמים.
כאשר אנו מגיעים לנקודה בה אנו חווים קושי בבחירה, נדע שיש כאן הזדמנות עבורנו להתקדם. אם נחזור למשל הנ"ל, במלחמה כל העת מתקדמים או נסוגים. כל בחירה שלנו בטוב מקדמת את חזית הבחירה שלנו, ולהיפך, כך שלעשות היום את מה שעשינו אתמול - זה טוב, אבל לא מספיק... וכך אומר בעל התניא (פרק ל): "צריך כל אדם לפי מה שהוא מקומו ומדרגתו בעבודת ה' לשקול ולבחון בעצמו אם הוא עובד ה' בערך ובחינת מלחמה עצומה כזו ונסיון כזה...".
השלכה נוספת חשובה מעלה בעל התניא: כדאי לנו להפסיק להשוות את עצמנו לאחרים, שכן אף אחד אינו יודע איפה נקודת הבחירה של השני. נקודה שהיא "כבושה" אצלך, ואולי בכלל שלא בזכותך, יכולה להיות מוקד מלחמה אדיר של השני. יש כאן מפתח להרבה לימוד זכות על אחרים, ולהתמקדות בעצמנו ללא רגשות אשמה על כך שכל הסובבים אותנו טובים יותר...
למעשה, "אחרי 120" יקחו מאתנו את כל מה שניתן לנו "מבחוץ", ומה שיישאר בידינו הוא רק הדרך אותה עשינו בעמל רב, בבחירות שאנו בחרנו.
ייתכן ועל פי דבריו של ר' נחמן שהובאו למעלה יש הרחבה מעבר לדבריו של הרב דסלר. הוא אינו מדבר על נקודת בחירה, אלא על מרחב אין סופי של בחירות. כלומר - יש לנו את הבחירה גם במה לבחור. הבחירות המשמעותיות הם רק בנקודת הקושי וההכרה, אך אנו יכולים להרחיב את גבולותינו. גם דברים שנטמעו אצלנו מתוך הרגל או חינוך, יכולים לקבל משמעות חדשה, אם נעמוד מולם, ונבחר לעשות אותם מתוך רצון.
[מן הסתם יש גם תקופות שונות בחיים. צבא צריך להחליט על פי כוחותיו בכמה חזיתות הוא מסוגל להילחם. בימים בהם אנו מרגישים חולשה, מוטב שנתמקד בנקודות שעולות מתוך החיים, ובימים בהם אנו מרגישים מלאי כח, אפשר להעיז ולבדוק עד כמה מה שאנו עושים הוא אותנטי, ו"שלנו"...].
אז יש לנו "בחירה חופשית", ומשמעות העניין היא לא רק שאנו חופשיים לחלוטין, באין מכריח, לבחור כרצוננו (בהתאמת רצוננו לרצון ה'), אלא שהשימוש בכח הבחירה שלנו - הוא המוכיח עד כמה אנו חופשיים, בני-חורין, ואיננו עבדים לטבע שלנו או פועלים רק מכח האנרציה. במשמעות עמוקה יותר, הקב"ה ברא את הבחירה על מנת שנהיה חופשיים ובלתי-תלויים בדבר, כך שגם השלמות אותה אנו קונים בהידבקותנו בו, היא באמת שלנו, בגלל שרכשנו אותה בעצמנו (אינה דומה התחושה של קבלת מתנה, לשייכות שאנו מרגישים לדבר אותו רכשנו בעמל ועבודה רבה). בכך אנו מדמים לקב"ה, שגם הוא אינו תלוי בדבר, ומתוך כך - השלֵמות שאנו יכולים להשיג בעולם היא המושלמת ביותר שאפשר... (רמח"ל בדרך ה'. ג, א).

החופש לִחְיוֹת
כללו של דבר: אנו נקראים במהלך חיינו לבחור - "לבחור" בין "לחבור" או "לברוח". לחבור ולהידבק בה' ובדרכיו, או לברוח ממנו ולהפנות לו עורף.
מתוך המרגלים שהסתובבו בארץ בחודש תמוז - שניים בחרו לחבור לה', וקבלו כח לכך מתוך תפילה ב"חברון", והשאר בחרו לברוח...
ההשלכות של כל בחירה הן הרות גורל, כידוע מתוצאתו של חטא המרגלים - בחירה קטנה של היום עלולה להשפיע לדורי-דורות... "ותשק ערפה לחמותה, ורות דבקה בה" - בחירתן של נשים אלו בין הפניית עורף לבין הדביקות, באה לידי ביטוי כמה דורות אחר כך באופן חריף ביותר בעמידה של דוד (מצאצאי רות) מול גלית (מצאצאי ערפה).
אנו בוחרים גם לחבור או לברוח מאפשרותנו לבחור, וממילא מלקיחת האחריות על החיים שלנו. החופש הגדול, בו מתמעטות המסגרות והמחויבויות, הוא הזדמנות אדירה שלנו להתעמל בשדה הבחירה שלנו. יש לנו את "החופש לגדול", את החופש להיות בעלי-הבית על החיים שלנו, ולחיות יותר מחיינו.
"ראה נתתי לפניך היום את החיים ו-הטוב, ואת המות ו-הרע ... ובחרת בחיים" (דברים ל, טו-יט).
חודש תמוז נברא בכח הראייה (ספר יצירה). הבה נראה נכוחה את המציאות, נבחין באור ובחושך, ננצל את "החופש הגדול" שלנו - הבחירה, ונחיה.