וספרתם לכם

אז זהו, פסח עבר, העבודה הקשה כבר מאחרינו...
טוב, כך חשבתי עד שהתחלתי לקרוא בספרים שבפסח היתה הארה גדולה של שפע אלוקי, שירד אלינו בלי שום הכנה מצדנו - פתאום, בלילה אחד, יצאנו ממצרים! העבודה שלנו רק החלה ממחרת יום טוב ראשון של פסח, בספירת העומר, בדרך לקבלת התורה. על כן, רוב העבודה עוד לפנינו...
גם החודש אליו אנו עומדים להכנס, חודש "אייר", מתאפיין בעבודה שיש בו. מזלו של החודש - "שור", הוא כח העבודה העיקרי בשדה, ובחודש זה גם החל שלמה המלך לייסד את בית המקדש - מקום העבודה (בני יששכר, אייר, מאמר א).
האמת היא, שכל השנים לא היה לי ברור מהי בדיוק ה"עבודה" בספירת העומר? מדברים הרבה על מצות "ואהבת לרעך כמוך", שהיא תיקון לסיבה בשלה מתו תלמידי רבי עקיבא בתקופה זו, ואולם זהו רק מאורע שהיה בימים הללו, ועדיין צריך לברר מהי סגולת הימים מצד עצמם.
התחלתי לעיין קצת בנוסח התפילה סביב ספירת העומר, ונתקלתי ב"רבונו של עולם" שרבים אומרים לאחר הספירה. עיינתי, ועל אף שכבר אמרתי את הנוסח הזה מאות פעמים בחיי, לא כל כך הבנתי אותו. "ובכן יהי רצון ... שבזכות ספירת העומר שספרתי היום יתוקן מה שפגמתי בספירה (חסד שבתפארת וכו')...". עד היום חשבתי כי ה"ספירות" שייכות לקבלה, מה להן ולתפילה שלי? אך מסתבר שיש קשר. אמנם ה"ספירות" הם מושגים בקבלה, אך בעלי התפילה רמזו לנו שיש בהן אבני דרך לתיקון הנפש, עד כדי הכנתה לקבלת התורה.
מה הן בעצם ה"ספירות"? ישנן עשר ספירות המתארות את הנהגת ה' בעולם. האדם נבראה בצלם אלוקים, ועל כן גם נפש האדם בנויה מעשר ספירות. הספירות מתחלקות לשתי קבוצות מרכזיות: א. שלש הספירות הראשונות - כתר, חכמה, בינה (= כח"ב. ולעתים מונים דעת במקום כתר = חב"ד) - קשורות לשכל ולהכרה. ב. שבע הספירות התחתונות - חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות (חג"ת נהי"מ) - המכונות "מידות". שבעת השבועות של ספירת העומר מכוונים כנגד שבע המידות. בכל שבוע ישנה אפשרות לתקן את אחת המידות בנפש, כאשר המפתח לעבודה בכללה הוא, שכשם שלא ניתן לומר שה' מתגלה במידה אחת במנותק מהמידה השניה, היות והוא כולל את הכל, כך גם בנפש האדם כלולות המידות אחת מן השניה, ומכאן הצירופים השונים שבכל יום (____ שב____).
להלן נבחן את שבע המידות "בטהרתן", בטרם הן מתכללות אחת בשניה. עדיין נותרה העבודה לכל אחת ואחת, להתבונן בהתכללות של כל מדה בחברתה. מכל מקום, אין כאן יומרה לתת הסבר מקיף וממצה על המידות, אלא לפתוח דרכן אשנב לעבודה, "למעשה...".
חסד
כשם ש"עולם חסד יבנה", כך התשתית של כל עבודת המידות (הבונות את קומת האדם השלימה), והכח המלווה ומעצים את המידות כולן, היא מדת ה"חסד". עניינה של מידת החסד הוא "להשפיע בלי גבול..." (אגרת הקדש טו).
במובן הפשוט ביותר זהו כח הנתינה וההטבה לכל מי ומה שסובב אותנו. ב"ה ישנם מאות, ואולי אלפי, מוסדות חסד בארץ, אך האפשרויות לעשיית חסד הינן אינסופיות, ולרוב הן יושבות "מתחת לאף". זה הזמן להסתכל סביב ולראות היכן אפשר להוסיף עוד קצת אור וטוב. זהו גם הזמן לחזק את עצמנו בידיעה, שהפעולות היום-יומיות שאנו עושות בעבודה ובבית, עם הסובבים אותנו, הן בבחינת "חסד" הבונה את אישיותנו, משפחתנו, ואת העולם כולו - "עולם חסד יבנה...".
במובן הכללי יותר, ה"חסד" הינו תנועה בנפש של התפשטות - היציאה מבפנים החוצה. ספירת העומר מתחילה "ממחרת השבת", מיד לאחר היציאה ממצרים, בה אנו מקבלים כח משמים לפרוץ את הגבולות ולצאת מן המיצרים של עצמנו. נתינה לאחר היא, כמובן, יציאה מן ה"אני" הפרטי, והכרה בכך שיש "אתה" מולי. ביציאה מן המיצרים טמון כח עצום שיכול להשפיע על כל דבר אותו אנו עושות - ניתן לפרוץ את ה"שבלונות" המוכרות, לצאת מן ה"קיבעון" בו אנו תופסות את עצמנו ואת העולם, ולהתחיל לעשות. ובגדול!
הכח בנפש ממנו נובע ה"חסד" הוא ה"אהבה". בימי ספירת העומר אנו נוהגים מנהגי אבילות על תלמידיו של ר' עקיבא, שמתו בגלל שלא נהגו כבוד זה בזה. התיקון האמיתי לכך הוא מה שמלמדנו רבם: "ואהבת לרעך כמוך - ר' עקיבא אומר: זה כלל גדול בתורה" (ספרא קדושים ב, ד). מהי אהבה זו? אומר הבעש"ט: "אהבת ישראל היא אהבת הבורא - מי שאוהב את האב, אוהב את ילדיו...".
בכך אנו מגיעים לנקודה הפנימית והעיקרית של מדת החסד - אהבת ה'. זוהי עבודת חיים, וכידוע, אהבת ה' היא גם מצוה תמידית. בשבועות הללו אנו שואפים להגדיל את אהבתנו לה' ("חסד") עד שהיא תתבטא בפועל בכל רגע בחיינו - במחשבה, בדיבור ובמעשה ("מלכות").
ישנן דרכים רבות להגיע לאהבה זו - התבוננות בבריאה, בתורה, ובהשגחה פרטית - שהיא בעצם הביטוי לעוצם אהבתו של ה' אלינו. אך האמת היא, שאהבת ה' היא טבעית ביותר עבורנו. האהבה הנה הגעגוע התמידי של הנשמה, שהיא "חלק א-לוה ממעל", למקורה.
באהבתנו את ה' חפצים אנו להידמות אליו, מתוך כך אנו עוסקים בחסד. וכך, האהבה מולידה את החסד, והחסד מוליד את האהבה, כי "לאשר יתן - יאהב" (מכתב מאליהו ח"א עמ' 37).
גבורה
אחד המפגשים הראשונים שלנו עם אשה בתנ"ך היא עם "שרה אמנו", העומדת מול אברהם אבינו בתביעה "גרש האמה הזאת ואת בנה, כי לא יירש בן האמה הזאת עם בני עם יצחק" (בראשית כא, י). אברהם אבינו היה עמוד החסד בעולם ("אברהם אוהבי"), אך ה"עזר כנגדו" ידעה להגיד לו - "לא", "עד כאן", היא ידעה לשים את הגבול.
תוכנה של הגבורה היא "לצמצם מלהשפיע כל כך או שלא להשפיע..." (אגה"ק טו). מכוחה אנו יכולות לומר - 'השבת לא יהיו אורחים, כי הילדים זקוקים לתשומת לב...', או: 'לא, אינני מוכנה לקחת את הפרוייקט הזה על עצמי, כי אני עומדת להתמוטט". קשה לעשות חסד, אך לפעמים קשה שבעתיים להגיד את ה"לא".
הגבורה היא המגבילה והמגדירה, ובעצם היא המאפשרת למקבל השפע לקבלו. זהו סוד "גבורות גשמים", ובעולמנו - סוד ההנקה, המצמצמת את שפע החלב לכמות שהתינוק יכול לקלוט. וכך גם בהמשך החינוך - כולנו מודעות לצורך במתן גבולות, המתחילים בכך שאיננו נכנעות לכל בכי של תינוק המעוניין בממתק, וממשיכים דרך סדרים ברורים למתבגרים. מדת הגבורה קרויה גם מדת ה"דין", ומכאן הכוח להוכיח ואפילו להעניש.
בנפשנו פנימה, מדת הגבורה היא יסוד ההתגברות, כבישת היצר, ועשיית הדבר הנצרך גם כאשר קשה לי או "לא מתחשק לי". דרך כך יכולים להתגלות לנו כוחות נפש שלא היינו מודעים אליהם - "כמעיין המתגבר". תנועת הגבורה בנפש היא תנועה של התכנסות, המובילה לריכוז הכוחות בנקודה מצומצמת, כעין "קרן לייזר" הממקדת את קרני האור. תנועה זו יכולה להביא לעשיית פעולות באופן יסודי ומעמיק יותר , בדגש על האיכות במקום על הכמות. את השאיפה ל"דין" אפשר לנצל לדקדוק בהלכה, ובאופן כללי לדיוק בפרטים.
בפנימיות נובעת הגבורה ממדת היראה בנפש. התנועה הטבעית של המפחד היא של התכווצות והסתתרות. לרוב, איננו "פאראנו'ידיות", אך אנו בהחלט מתמודדות עם פחדים ויראות מכל מיני דברים, פנימיים וחיצוניים, באופן יומיומי. אביו של הבעש"ט לימד אותו כי הירא מכל אחד איננו ירא מן ה"אחד", ומי שירא מן ה"אחד" איננו ירא מאף אחד. גם יראת ה' היא אחת המצוות התמידות, ודרושה עבודה של חיים עד שנזכה להיות בבחינת "אשה יראת ה' היא תתהלל".
תפארת
החסד והגבורה מושכים לקטבים שונים - ימין ושמאל. נקודת האמצע, והמפגש ביניהם, המקום בו שניהם מגיעים לאיזון נכון, היא מדת התפארת - "כליל תפארת", שהיא למעשה גם נקודת המרכז של המידות כולם, ומהם נוצרת בה הרמוניה נפלאה. שורש המלה תפארת הוא פ.א.ר. - היופי נוצר דווקא משלל גוונים השזורים זה בזה באופן נכון, ולא מחד-גוניות.
אנו מוצאות את עצמנו פעמים רבות "קרועות" בין שני צדדים בדילמה, אך ה"אמת" אותה אנו מבקשות תלויה בהכרה שיש בכל אחד מן הצדדים פן של אמת. היכולת להכיל את המורכבות הזו, והנסיון לראות כיצד ניתן לשלב בין קטבים היא נקודת התפארת. הדבר נכון לא רק לגבי עצמנו, אלא גם לדרך בה אנו מקבלים דעות שונות של בני המשפחה ושל אחרים. בנקודת התפארת יש פתח רחב להגיע לעמדה נפשית של שלום ואחדות, ולהכרה בכך שבתורה ובעבודת ה' יש מציאות של "אלו ואלו דברי אלוקים חיים".
גם בשאלות החינוכיות אותן העלנו לעיל, נראה כי התפארת היא המפתח לפתרון - "חושך שבטו - שונא בנו, ואוהבו - שיחרו מוסר" (משלי יג, כד). צריך להציב גבולות מתוך אהבה, ולהגיע להתעוררות של רחמים רק למי שמגיע לו, ולמי שנכון לתת לו ברגע זה.
ביחסנו כלפי הקב"ה כוללת מדת ה"תפארת" את ההתרחקות מכל התפארות עצמית ומהחזקת טובה לעצמנו ביחס לפעולותינו בעולם ("גאוה" בלע"ז), ולעומת זאת לפאר את הקב"ה על כל פעולותיו, יחד עם הכרה בכך שפעולתנו - בעבודתנו אותו - בעולם הזה, מוסיפים לו פאר וכבוד.
נצח
שלש המידות הראשונות בנפש (חג"ת) מהוות את הבסיס והשורש למידות האחרות. שלש המידות הבאות (נצח, הוד, יסוד) מהוות את תחילת התייחסות הווייתנו הפנימית כלפי הסובב אותנו. פעמים רבות מתעוררות אצלנו תחושות חזקות, אך לא עובר זמן רב עד שאנו נתקלים בכל מיני קולות פנימיים וגורמים חיצוניים, שגורמים לנו לוותר על השאיפות ומצננות את הרגשות.
מידת הנצח היא הנכונות לצאת למלחמה נגד כל המונעים אותנו מעבודת ה' ומהדבקות בו. לצאת למלחמה - בביטחון גמור שאנו מסוגלים לנצח. הבטחון העצמי הזה נובע מן ההיאחזות ב"נצח ישראל", בקב"ה, שמאמין בנו (אנו פותחים כל יום בהכרזה "רבה אמונתך"!), שנותן לנו את הכוחות לעשות חיל, ושמוביל את העולם לקראת נצחון האור והטוב על כוחות הרע.
יציאה למלחמה במטרה לנצח היא בסיס להליכה על דברים "עד הסוף", מבלי להרפות או להתייאש, גם כאשר הדרך קשה.
"ניצוח" הוא גם אחד מעשרה לשונות בהם אמר דוד את ספר תהילים (ירושלמי סוכה פ"ג ה"י). אפשר לצאת למלחמה גם עם זמר בפה, מתוך הבטחון בו עסקנו לעיל. הזמר הזה הוא הוא ש'יזמר' את העריצים ויכרית את החוחים (לשון ה"יהי רצון" שנאמר לאחר סיום ספר תהילים), וזהו בעצם סודה של התפילה, כפי שמביא רש"י את לשון התרגום על המילים "בחרבי ובקשתי" - בתפילתי ובבקשתי (בראשית מח, כב).
הוד
בהולדת בנה - "יהודה" - אמרה לאה "הפעם אודה את ה'" (בראשית כט, לה), ולמעשה כולנו נקראים יהודים... מהו סוד ההוד? למלה "הוד" מספר משמעויות:
האחת - הודיה. אנו פותחות כל בוקר ב"מודה אני...", לפחות בפה (או בחצי פה, תוך כדי פיהוק...), אך שאיפתנו היא לבנות את ההוד כאחת ממידות הלב. לחיות בתחושה של הכרת הטוב, בראש ובראשונה כלפי ה' - על כל החסד שהוא גומל עמנו, כולל ה"ניצחונות" שלנו ב"מלחמות". שמעתי על מספר אנשים שניהלו "פנקסי חסדים", בו הם כתבו מדי ערב חמשה "חסדים" שהם חשו בהם במהלך היום, אנשים אלו העידו כי העיסוק בהודיה ובטוב ה' חולל מהפך רציני בחייהם. מכאן מגיעים אנו גם להודיה כלפי הסובבים אותנו - בני משפחה (דומה שאנו הכי פחות מכירים טובה לאלה שגומלים לנו הכי הרבה טוב...), ולכל אדם (נהג, בעל מכולת) שעושה לנו טובה. פשוט לומר: תודה. מבפנים. כולנו מכירות את התחושה הנפלאה כאשר מישהו מודה לנו בכנות.
בנוסף, להוד יש גם משמעות של וידוי. זוכרים את שלש מילות הקסם? תודה, בבקשה וסליחה. הורים מחנכים ילדים כמעט מגיל "0" לבקש סליחה, אך כמבוגרים זה קשה לנו. זה הזמן להיות הראשון בויכוח שמבקש סליחה, להיות מוכנים גם להודות בטעות. זה אולי קצת משפיל בהתחלה, אבל כל כך משחרר...
וזוהי בעצם תוכנה של מדת ההוד - הביטול כלפי הקב"ה. הודיה על החסד שהוא עושה עמנו מביאה אותנו להודות בכך שהוא מקור כל החיים, ובעצם - "אין עוד מלבדו".
יסוד
זוהי המידה שבה מתרכזים כל המידות הקודמות (בהמשך למידת התפארת), מתוך רצון ויכולת להשפיע את תכנם החוצה, להתחבר למציאות ולגלות בה את הרצון הראשוני בנפש, שהתגלגל דרך התעצמות רגשית פנימית, והתמודדות עם הגורמים המפריעים לו, בדרכו להתגשמות.
עבודת ה"יסוד" היא לעורר בתוכנו את כל כוחות החיים והיצירה מתוך הרצון להתחבר למציאות ולשנות אותה. מידה זו תהווה את היסוד והבסיס למציאות ("מלכות").
היסוד הוא גם כינוי לצדיק - "וצדיק יסוד עולם" (משלי י, כה). יוסף מכונה בדברי רז"ל פעמים רבות "יוסף הצדיק", והוא זכה לכינוי זה בגלל דרגת "קדושת הברית" אליה הגיע, כפי שזה בא לידי ביטוי בעמידה בנסיון מול אשת פוטיפר (יומא לה, ב), וכן בתיקון שהוא עשה למצרים - שטופי הזימה - בתביעתו שכולם ימולו, כתנאי לקבלת המזון, החיים.
בניית היסוד בנפש היא בעיקר דרך עבודת הצניעות, וכאן רב חלקנו כנשים. הצניעות שלובה עם הטהרה, והיא המביאה לידי קדושה, שהיא הדרך היחידה להידבק בקדוש ברוך הוא. באמצעות הצניעות אנו מניחות את התשתית והיסוד להורדת ולהולדת חיים חדשים בבתינו ובעולם כולו. "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום".
מלכות
"אין מלך בלא עם...", ועל כן ברא הקב"ה אותנו בעולם בו אנו חיים. שאיפתנו בכל מה שאנו עושים צריכה להיות "לתקן עולם במלכות ש-ד-י", להעיד על מציאותו של המלך, ולהפוך את המציאות לממלכה שלו. העבודה מתרכזת כעת בהוצאה של כל כוחותינו הפנימיים לפועל, בהגשמת חלומות ובמימוש רצונות. לעשות את כל המעשים במגמה לתיקון העולם...
על פי קבלה, האשה היא המגלמת את ספירת המלכות. אנו נתקלות במציאות באופן בלתי-אמצעי. לנו העבודה של בניית המציאות, וגילוי איך כל דבר ודבר - ואפילו הגשמי ביותר - הוא כלי לגילוי מלכות ה' בעולם.
הכרה בכך שה' הוא המלך, וקבלת עול מלכותו עלינו, מעוררת בנפש את תחושת השפלות, שאין לי משלי כלום - הכל ממנו יתברך. השפלות היא בדיוק מידת המלכות, שכל עניינה הוא היותה כלי, המקבלת משאר המידות את השפע שלהם. מקבלת, מפתחת אותם, ולבסוף מוציאה אותם לפועל. וכך גם האשה מקבלת את זרע החיים ומפתחת אותו, עד שהוא הופך למציאות.
דווקא השפלות כלפי ה', והבקשה "עשה אותי כלי לשליחותך...", היא שהופכת אותנו להיות "בנות-מלך", שכן כאשר איננו מלאות בעצמנו כלל, אז מתגלה שכל מציאותנו היא בהיותנו בני המלך, ויש מקום לקב"ה לבא ולהשרות את שכינתו ("מלכות") בתוכנו.
"וממדבר מתנה - אם אדם משים עצמו כמדבר זה שהכל דשין בו - תורה ניתנה לו במתנה" (עירובין נד, א). זוהי הדרך לקבלת התורה ולגילוי שכינה. בימים ההם בזמן הזה.
[ביאורי המידות נכתבו על בסיס: "תניא" - אגרת הקדש יב ו-טו. "שלשה עשר עלי השושנה", הרב עדין אבן-ישראל, פי"ג: ביאור ל"פתיחת אליהו". קונטרס "מבנה הנפש", הרב יצחק גינצבורג. "אל סף הפנימיות", הרב ישראל הס ז"ל, הספירות בעבודת ה' למעשה].
סיום
באופן ראשוני, יש אצל כל אחת מאתנו מידות דומיננטיות יותר ופחות, מבוררות יותר או פחות, אך לכולנו נשאר הרבה על מה לעבוד. מטרת הכתיבה לא היתה לייאש אותנו מכמות העבודה שלפנינו, אלא לפתוח צוהר. אל לנו לשכוח ש"הבא ליטהר מסייעין אותו" (שבת קד, א). סוף כל סוף, הספירות בנוסח התפילה מופיעות במסגרת של תחינה "יהי רצון, שבזכות ספירת העומר, יתוקן מה שפגמתי בספירה". כלומר, יש כאן בקשה מה' שיתוקן הדבר על ידו. הרצון העליון, והצנור של השפע העליון נפתחים בתנועה הפשוטה של פתיחת ברז הרצון שלנו, הרצון להיתקן.
יהי רצון שבזכות העבודה שאנו עושות בימים אלו - "הרחמן הוא יחזיר לנו עבודת בית המקדש למקומה, במהרה בימינו. אמן סלה".