צוחק מי שצוחק אחרון

חה, חה, חה...
מתי צחקתם בפעם האחרונה? צחוק מתגלגל, משוחרר, מהבטן?
ישנו פתגם עממי "צחוק הינו התרופה הטובה ביותר...". ואכן, מקובל היום - גם מבחינה מדעית - כי יש לצחוק השפעה טובה על האדם, אפילו מבחינה גופנית. בעקבות הצחוק ישנה הפרשת אנדורפינים (סוג של הורמון) לדם, שהם כמו "מורפיום" טבעי, הגורם לשיפור בהרגשה הכללית, ומחזק את המערכת החיסונית. גם "רופאי הנפש" מכירים בכוחו של הצחוק, ויש המייעצים לפתוח כל בוקר בחמש דקות צחוק מהבטן (ואפילו יהיה זה צחוק מזוייף), המשחרר את המתחים ומזרים אנרגיה חיובית לגוף. יש אפילו הטוענים כי הצחוק יכול להוות תחליף לכוס הקפה של הבוקר.
"המליך אות ק' בשחוק, וקשר לו כתר ... וצר בו דגים בעולם, ואדר בשנה, וטחול בנפש זכר ונקבה" (ספר יצירה). חודש אדר נברא בכוח הצחוק, ועל כן הוא גם הזמן המתאים לתיקון הכוח הזה. אנשים צוחקים בכל מיני הזדמנויות, וחלקם הוא בוודאי בגדר הוללות. האות ק' הומלכה על הצחוק, כדי לתת כיוון של קדושה לכוח הזה (פרי צדיק, אדר). אך בשביל להגיע למעלת הצחוק בקדושה (בנוסף להשפעות הפסיכו-סומטיות שהועלו לעיל), עלינו לנסות לחשוף את סודו של הצחוק ואת שורשו הרוחני.
מה גורם לאנשים לצחוק?
"בפרץ הצחוק יש תמיד מתגובת הפתאום..." (תומס הודס. מתוך: חיים בצחוק, עמ' 43). אני רואה את זה באופן ברור על הפעוט שלי. הוא תמיד צוחק בעקבות שינויים דראסטיים (בסקלה שלו...). זו יכולה להיות נפילה של דבר על הרצפה, קפיצה פתאומית של ילד, הדלקת האור, או משחק ה"קו-קו" המוכר, בו יש מעבר מכיסוי לגילוי. אם נתבונן קצת בבדיחות, או בסצינות מצחיקות בסרטים, נגלה שזהו אכן המכנה המשותף לכולן - הפתעה, שינוי, ומעבר חד ממצב אחד למצב אחר. הדבר נכון עד כדי אבסורד. מדוע אנשים צוחקים כאשר מישהו מחליק על קליפת בננה? הם בוודאי לא שמחים לאיד, וייתכן מאוד שזה יקרה תוך כדי הגשת עזרה לנופל כדי לקום, אלא שהסיטואציה בה אדם שטוח על הרצפה רגע לאחר שהוא הלך זקוף בביטחון מלא, היא המהפך שגורר עמו צחוק.
זוהי הגדרה כללית לתופעת הצחוק, אך אנו בחיפוש אחר הצחוק של הקדושה. מתי יהודים צוחקים?
האמת היא, שחז"ל אומרים: "אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה" (ברכות לא, א). אמירה זו באה על בסיס הפסוק "אז ימלא שחוק פינו..." (תהילים קכו, ב). אז, לעתיד לבא - בעת הגאולה - נוכל לצחוק באופן מלא. מדוע דווקא אז? התבוננות מעטה תביא למסקנה, כי ההגדרה כללית שהצבנו בבסיס הצחוק כתופעה אוניברסלית תקיפה גם כאן. אז הצחוק המלא יתפרץ בעקבות השינוי הפתאומי, כיקיצה הפתאומית מהחלום, כאפיקים בנגב המתמלאים מים בפתאומיות בעת שטפון (דימויים מפרק זה בתהילים), כך נעבור מה"גלות" ל"גאולה", ואז נצחק!
בעצם, בדיוק של חז"ל ש"אז" ולא היום נוכל לצחוק באופן מלא, אנו מבינים כי הצחוק מתגלה בכל שינוי פתאומי, אלא שעיקר הצחוק נובע מהמהפך מרע לטוב. כך גם מגדיר ר' צדוק הכהן את תופעת הצחוק: "וזהו עיקר השחוק של הקדושה, הבא אחרי העצב..." (פרי צדיק, אדר).
יתר על כן, ככל שהעצב גדול יותר, כך הצחוק שנולד חזק יותר. ניתן לראות זאת דרך התבוננות ב"משחק", אשר לו שורש משותף ל"שחוק" - בשבוע שעבר סיפר לי בהתרגשות מרובה פקיד בזק (בעת ניסיון להשיג שרות טלפוני) שזהו ערב "גדול". מדוע? כי "מכבי" ניצחו את צ.ס.ק.א. על חודה של נקודה בשניה האחרונה. ועוד, הוא הוסיף לידיעתי, הקבוצה השניה הובילה כמעט במהלך המשחק כולו!... אם אלפי בני אדם נהנים כך ממהפך במשחק, נוכל רק לדמיין את הצחוק בגאולה.
לאור כל זאת אומרים חכמינו, כי הצחוק המלא יבוא רק לעתיד לבא, כאשר כל העצב יתחלף בשמחה והצרה לישועה. אמנם, פרצי צחוק קטנים יותר מתגלים לאורך כל ההיסטוריה של עם ישראל, למן ראשית יצירתם.
כיצד נקרא הבן ה"יהודי" הראשון? יצחק! בהולדת יצחק אומרת שרה "צחוק עשה לי א-להים, כל השומע יצחק לי" (בראשית כא, ו). שרה ואברהם עברו ממצב של עקרות ללידה בגילאי 90 ו-100. העצב, שבוודאי מלא את לבם לפני הלידה, לא היה רק עצב פרטי על פטירתם מן העולם כערירים, אלא עצב כלל על מה שנראה כסופו של עם ישראל - היות ואין בן שימשיך אותם. ברגע אחד הכל התהפך, הבלתי-אפשרי הפך למציאות. הישנו שם ההולם יותר את הילד מאשר "יצחק"? יצחק לאורך כל חייו ממשיך לגלם את הקו הזה, והתרת עקידתו היא הדוגמא הבולטת ביותר לכך. "יצחק" הוא גם נוטריקון "קץ-חי", וזהו סיפורו של עם ישראל בכל ההיסטוריה - ברגע הקץ, כאשר נראה שהכל עומד להסתיים, מתחילים חיים חדשים.
סיפור נוסף על "צחוק" מפתיע, מסופר על ר' עקיבא. מפתיע, אמרנו, מפני שהוא אכן מתרחש בעת מעבר, בזמן תפנית, אך לא מגלות לגאולה אלא להיפך...
"שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו: 'והזר הקרב יומת' ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב: 'ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו', וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב: 'לכן בגללכם ציון שדה תחרש' [וגו',] בזכריה כתיב: 'עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם', עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה - הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו" (מכות כד, ב).
ר' עקיבא עומד על שפת תהום הגלות, איזה מהפך אירע כאן שעורר את צחוקו? במציאות, כפי שכבר ציינו, המהפך היה רק מטוב לרע, אלא שאצל ר' עקיבא אירע מהפך בתודעה. ר' עקיבא מגלה לנו כיצד אפשר לצחוק - אם כי לא באופן מלא - גם לפני שהמהפך אירע במציאות, וזאת אם נצליח להפוך את הסתכלותנו על המציאות. אין צורך להתכחש למציאות, צריך רק "להפוך" אותה, ולהסתכל עליה מזוית שונה.
בצחוקו מלמד אותנו ר' עקיבא כלל נוסף, הידוע גם מתוך אמרתו המפורסמת "כל דעביד רחמנא לטב עביד" (ברכות ס, ב). ר' עקיבא ידע להסתכל על המציאות בצורה פנימית יותר, ולקבוע כי כל מה שה' עושה הוא לטובה. גם אם דבר נראה כרע, יש בו קור'טוב'... ר' עקיבא ראה כיצד הרע עצמו מעיד על הטובה העתידה לבא, ובכך בעצם בונה הרע את הטוב [שמעתי משמו של ר' יצחק שלמה זילברמן זצ"ל כי הגאולה בימינו היא על דרך מי שצועד צעד לאחור ושני צעדים לפנים. ייתכן וכוונתו היא, שאין הצעד לאחור רק הסתר פנים רגעי, אלא הוא מהווה תנופה לצעד קדימה].
וזהו סיפור הצחוק של פורים.
לימדתי השבוע מגילת אסתר לקבוצת נשים, ותוך כדי קריאת הפרקים נשמעו מדי פעם גיחוכים ופרצי צחוק קטנים... מתי? תמיד ברגעי המהפך! זהו סוד ה"ונהפוך הוא" של פורים. לא רק שהצרה הפכה לישועה, אלא שהצרה מולידה את הישועה. המן נתלה על העץ שהוא הכין למרדכי, הוא מוליך את מרדכי על הסוס שהוא תכנן לרכב עליו, י"ג באדר שהיה יום בו תוכנן להשמיד את היהודים נהפך ליום נקמה בגויים ומחיית עמלק, וכמה מאירים דברי חז"ל שכאשר נפל הפור על חודש אדר שמח המן ביודעו שמושיען של ישראל מת בחודש זה, והוא לא ידע שמשה גם נולד בחודש הזה...
המן לא ידע את סוד הקיום של עם ישראל, והוא - לא רק שאיננו יכולים למות, שהרי "נצח ישראל לא ישקר", ולא רק שאין הגלות קברו של עם ישראל, אלא - שביהדות היום מתחיל מן הלילה, וכדברי הזוהר הקדוש (ח"ב קפד, א): "דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא" - אין אור כאור היוצא מתוך החושך, כלשון הפסוק "כיתרון האור מן החושך" (קהלת ב, יג) - האור הבא מתוך החושך. וכן, "עת צרה היא ליעקב וממנה יושע" (ירמיהו ל, ז), אומר השפת-אמת בשם הרוקח (פורים, תרנ"ז): "ממנה" אותיות "מהמן"!
ומאז ל"אז...".
היום המציאות נראית מבחינות רבות חשוכה, והיא אכן חשוכה, ולכן אסור לאדם למלא שחוק פיו בעולם הזה, שכן רק לעתיד לבא נראה איך כל החושך נהפך לאור. אבל, מדייק המלבי"ם, ש"אז ימלא שחוק פינו", "אז" הפה יתמלא מהשחוק שנמצא עכשיו בתוך הלב. כיום אנו צריכים להתחזק באמונה, האמונה במהפך - לא רק שהחושך האישי והכללי יהיה אור, אלא שהאור נברא עכשיו בתוך החושך. מדוע? כך טבע ה' בעולמו. ולנו לא נותר אלא להתבונן, ולגלות את הכלל הזה לאורך חיינו...
אחד התארים ל"אשת חיל" הוא: "ותשחק ליום אחרון" (משלי לא, כה). אשת החיל תשחק ביום המוות - היום האחרון (רש"י), ביום המעבר מחושך העולם הזה ליום שכולו טוב. אנו שרים "אשת חיל" בכל שבוע, וכנראה שלאורך כל החיים אנו צריכות לחיות באופן של "ותשחק ליום אחרון" (ובזאת נתכונן ליום האחרון ממש...). נשים צוחקות ליום האחרון, ליום המוות, כי הן רואות כיצד מוות איננו סוף אלא התחלה של חיים חדשים. ברחם האם, המקום החשוך ביותר בגוף, מתפתח הוולד. כאבי הצירים אינם מבשרים על טרגדיה מתקרבת, אלא מחישים את התהליך, וכאשר משוכנעים שזהו ה"סוף", אז יש מעבר ל"התחלה"... וכך הוא גם בכל לידה של פן חדש בקומתנו הרוחנית. ה"משבר" הוא הוא ה"משבר" עליו יושבת הנשים ללידה (ישעיהו לז, ג).
יהי רצון ונזכה תכף ומיד ממש לראות בגלוי איך "ונהפוך הוא, אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם", ועל חודש זה נוכל לומר: "והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב" (אסתר ט, כב), ואז נוכל לצחוק בפה מלא.
[נכתב בהשראת הפרי צדיק - אדר, אור גדליהו - מועדים, וספרו של הרב טאץ Living Inspired פרק "הצחוק"].