טוב מעט בכוונה

בפרשת ויקהל ישנה נקודה הנוגעת לכללות ההסתכלות על עצמנו, התעסקותנו עם העולם ועם הזולת שכדאי להתעכב עליה ויתכן שעל ידי זה נחיה חיים מלאים ושלווים יותר. שהיא אולי תשובה על שאלה עקרונית שכל אחד מאתנו שואל את עצמו/ה בכלל או/ובפרט עד כמה צריכה להיות השתדלותי בענייני עולם הזה כמו בפרנסה? וגם ביחס שלי לזולת, מה באמת מידת ההשפעה שלי עליו?

נתחיל בעניין הפרנסה. אמנם כתוב: " וברכך ה' א-לוקיך בכל אשר תעשה" ומכאן מובן שצריך לעשות כלי על פי טבע אבל הכלי לעומת הברכה של ה' הוא טפל, בכל = בכל שהוא. כמו כן נאמר בפרשתנו :"ששת ימים תעשה (תו צרויה ועין קמוצה) מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון לה'..." אם מלאכתך וכלל התעסקותך בענייני העולם נעשים כבדרך אגב ומבחר כוחותיך נתונים לתורה תפילה וגמילות חסדים אז השבת תהיה כמו שצריך ואתה תצליח להתנתק מהמולת העולם ולהרגיש יותר את הקרבה לה'. והשבוע שלאחר מכן הגבול בין החול לקודש יהיה ברור יותר (פעם רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצ"ל נתן "שלום עליכם" ליהודי שזה עתה סיים את תפילת השמונה עשרה. אמר היהודי, "אבל רבי, לא הלכתי מהעיר לאחרונה", על כך ענה הרבי- בתפילתך היית כולך בשוק של לייפציק לכן כשחזרת משם נתתי לך שלום. ביחס לזולת :על המילים "ויקהל משה (את כל עדת בני ישראל....) מביא רש"י: "למחרת יום הכיפורים כשירד מן ההר [40 יום הוא לא אכל ולא שתה ופעל את סליחת ה'] והוא לשון הפעיל, שאינו אוסף אנשים בידיים [כמו אותם מנהלים שמרגישים בצדק או לא שרק הם עובדים] אלא הן נאספים על פי דיבורו ...", יתכן שמלבד העניין של דקדוק או פרט טכני- ביצועי ה' מלמד אותנו שמנהיג אמיתי איננו רק מנהל מסודר אבל בודד אלא שואף את כוחו להנהיג מאישיותו המתבטאת במסירותו ויחסו הטוב לא רק לעם אלא גם ל"צוות" שלו (זקנים ושרים) ואיננו זקוק ל"תמריצים" כדי לעורר עבודה איכותית (במקרה שלנו תרומת ובניית המשכן וכליו וכו') מצד הכפופים לו (ובאופן של נדיבות לב ורוח). לגבי המשכן נאמר הלאה שהתרומה היתה די והותר (זה לכאורה סתירה) אחרי שחכמי המלאכה התריעו שמה שהביא העם הוא הרבה מדאי. על כך אומר השפת אמת "נראה כי הבינו החכמים עושי המלאכה כי הבאת התרומה היתה יותר מכפי נדבת הלב. ולכן העביר משה רבינו ע"ה שלא יוסיפו להביא עוד. כי הכל אחר נדבת הלב הוא בא, וטוב מעט בכוונה כו' (וממשיך שהתורה מעידה שמה שהיה מוכרח למלאכה הנצרכת למשכן הביאו אכן מהלב וזה נקרא די. והותר זה מה שהביאו עם פחות כוונה אבל היה בכל מקרה פחות עקרוני). שוב אנו פוגשים את הרעיון שאם עושים יותר מדאי לא מרוויחים (במקרה הטוב).

אם להשליך את נושא המשכן לתא המשפחתי שהרי כתוב "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" גם אמרו חכמינו ז"ל: "איש ואישה זכו שכינה ביניהם" לומדים שיש גבול להשפעתך וכפי שהזכרנו בשבוע שעבר, אני רק חצי במערכת היחסים, וכאן כדאי להוסיף שכל מה שאני מסוגל להעביר לזולת זה אינפורמציה והוא יבחר לעשות עם זה מה שהוא מבין, והדבר נכון גם לגבי כל מה שהעולם או הזולת עושה לי- לספק אינפורמציה ואני בוחר לעשות מזה כפי הבנתי, ולמרות שזה נשמע מוזר אין לאמיתו של דבר מושג של:"הוא/היא שגע/ה אותי" אלא בחרתי להשתגע לאזן את צרכיי. ומדוע? כי האדם פועל מהפנים החוצה = מוקד שליטה פנימי ואיננו מכונה שמגיבה לגירוים חיצונים. ואם אני רוצה שיהיה סיכוי שהאנשים (גם ילדים) ייכנסו ויישארו במערכת יחסים כל שהיא צריך להתייחס אליהם כאנשים שיש להם צרכים משלהם ושהכיתה, הבית או המקום עבודה הוא גם המקום שלהם בו הם ממלאים את צרכיהם הבסיסים. ואם כך אולי נבין פן נוסף במאמר רז"ל טוב מעט בכוונה מהרבה שלא בכוונה ביחסים בין אישיים: המעט שאתה עושה בכוונה מכוונת לכוונה העליונה טוב מההרבה שאתה עושה שמלכתחילה לא היה בכוונה של הבורא.

אלעזר שנקר יועץ ותרפיסט מציאותי מוסמך גם ע"י מכון גלאסר שבארה"ב אפשרות לשיחות העצמה או תמיכה והכוונה במצבי קושי בבית,בכיתה או בעבודה גם בטלפון או ב SKYPE 054-84-54-205 בהמלצת הרב שמואל אליהו ורב אשר ל. כהן ורב ש. איצקוביץ מביתר. [email protected]