שמחה אמיתית

מאמר רביעי בסדרת השמחה של נדה כהן בשורש, לחלק הראשון, להיות בשמחה זה אמצעי, הקליקו כאן
לחלק השני, להיות בשמחה תמיד, הקליקו כאן
לחלק השלישי, לב שבור הוא לב שלם, הקליקו כאן


תחפש לעזור למישהו אחר
כאשר נמצאים בעצבות הנובעת מעודף של ישות, ישנה עצה פשוטה – לחפש מישהו עצוב יותר ולעזור לו... מה בעצם יקרה ? הסיבה שהיינו עצובים היא שהיינו שקועים בעצמנו יותר מדי, ברגע שעזרנו למישהו אחר, יצאנו מעצמנו, מהישות שלנו, וממילא השמחה יכלה להיכנס שוב...

עצבות שמביאה שמחה ?
בפרקים הקודמים הסברנו כי מה שמפריע לאדם להיות בשמחה זה חוסר הבנה. כאשר אדם רואה את התמונה בצורה לא נכונה, בצורה מצומצמת זה מביא אותו לידי עצבות. כאשר אדם מסתכל רק על העולם הגשמי ולא רואה שיש דברים מעבר, הוא לא מצליח להבין שהכל לטובה, ולא רק שהכל לטובה (שבסוף יתברר כטוב) אלא גם זו לטובה (גם עכשיו זה טוב) אז הוא נופל לעצבות ממאורעות מצערים בחיי היום יום. לכן הסברנו איך באמת הכל לטובה.
בפרק הקודם התייחסנו למצב בו אדם מבין כי הכל לטובה אך בפועל הוא עדיין עצוב, מכיוון שליבו אטום, הוא איבד את היכולת להרגיש. שורש הבעיה הוא האגו שלו, השביעות רצון העצמית, ולכן כאן הפיתרון הוא לא בהבנה שהכל לטובה אלא צריך "לשבור" את הלב, את היישות. הלב האטום מסתיר על הנשמה ועל ידי שבירת הלב, אור הנשמה יוכל להאיר שוב ונפתחת ה"סתימה" שהייתה לו בלב.
שבירת הלב נעשית, כך הסברנו, על ידי חשבון נפש אמיתי של האדם עם עצמו במהלכו הוא מבין כי הוא לא צריך להיות כל כך שבע רצון מעצמו, ואדרבה חשבון נפש שיגרום לו לבכות על כמה הוא רחוק ממה שהיה אמור להיות.
לכאורה פיתרון זה אינו מובן, שהרי הבעיה שיש לאדם זה היא שהוא בעצבות, והפיתרון המוצע לו הוא גם להיות בעצבות?!
כלומר, עד עכשיו קיבלנו עצות כיצד להימנע ומעצבות והסברנו עד כמה עצבות היא דבר פסול, ועכשיו פתאום העצה לצאת מעצבות היא על ידי שנהיה בעצבות...

הגרזן והיער
מסופר במדרש שכאשר הומצא הגרזן (החלק החד בגרזן שאיתו חוטבים עצים) היער "נכנס ללחץ" ולא ידע איך להתמודד עם ההמצאה החדשה הזו. אמר לו הגרזן, הרי רק כשאני מחובר לידית העשויה מעץ אני יכול לחטוב עצים, אז מה אתה דואג.
כלומר, כדי לחטוב עצים צריך להשתמש בעצים (הידית של הגרזן עשויה מעץ).
כך גם במלחמת הקדושה והקליפה (הכח המסתיר על הקדושה), כדי להתגבר על הקליפה צריך להשתמש בקליפה עצמה!
עצבות היא אמנם מהקליפה, ולכן היא דבר פסול, אך מצד שני יש זמנים שכדי להתגבר על הקליפה, כדי להתגבר על העצבות אפשר לעשות זאת דווקא על ידי העצבות עצמה.
כביכול יש כאן שני "מינוסים" שיוצרים "פלוס".
כאשר אני אהיה עצוב מזה שאני עצוב, זה יוציא אותי מהעצבות שלי. כאשר אני אהיה מתוסכל מזה שאני מתוסכל, זה יוציא אותי מהתסכול שלי. ברגע שאני מסתכל על עצמי מהצד, ברגע שאני קולט שהעצב, התסכול, הכעס, החוסר שמחה, הכל נובע מהאגו, זאת הדרך להשתחרר מכך.
לכן אין מה לדאוג מכך שההתבוננות בפרק הקודם תביא אותנו לעצבות, כי אדרבה עצבות זו תזעזע אותנו ותוציא אותנו מהעצב. המעבר לשמחה לא יהיה ברגע אחד, ישנו שלב נוסף בדרך – מרירות.

מרירות אינה עצבות.
עצבות היא הרגשה של כבידות, ייאוש, חוסר רצון לשנות את המצב. מרירות היא הרגשה שאף על פי שהמצב לא טוב, אני רוצה לשנות, לשפר, להתקדם.
בעומק יותר, בעצבות כואב לי על עצמי, אני לא בסדר, אני לא מוצלח, העיקר כאן זה האני.
במרירות, לעומת זאת, כואב לי על הפגיעה בקשר עם הקב"ה. ולכן העצבות מביאה אותי לנפילה, והמרירות מוליכה אותי לשינוי.

על מה צריכים אותך
מסופר על חסיד של אדמו"ר הזקן (מחבר ספר התניא) שהיה עשיר ובעל צדקה גדול שירד מנכסיו. הוא הגיע לאדמו"ר הזקן וסיפר לו בבכי את כל מה שעבר עליו וכמה התחייבויות של צדקה נשארו לו ומה הוא יעשה עכשיו.
אדמו"ר הזקן ענה לו:"עד עכשיו אמרת מה אתה צריך, חשבת פעם בשביל מה צריכים אותך?", כשהחסיד שמע זאת, הבין במה טעה. הוא הבין שהעצבות שלו נבעה מישות, הוא לא חשב מה נדרש ממנו, הוא חשב מה הוא רוצה לעשות, כששמע את התשובה התעלף. כשהתעורר החליט לשנות את המצב, הוא נשאר בבית המדרש ולמד תורה בשמחה גדולה. אחרי כמה שבועות קיבל ברכה מאדמו"ר הזקן לשוב למסחר והתעשר בחזרה.

מתי משתמשים בכלי הזה ?
בפרקים הקודמים הסברנו שאם באות מחשבות של עצבות יש לדחות אותם ללילה, לזמן שנקבע מראש, אך כאן המצב הוא שונה. כאן אין צורך לחכות, אדרבה, כשאנחנו כבר ממילא עצובים מעניינים גשמיים, זה הזמן לחשבון הנפש הרוחני, שיוביל אותנו לזעזוע ומשם למרירות.
כאשר נעבוד בצורה זו אז נראה שהעצבות לא תוביל אותנו לייאוש אלא אנחנו נמנף אותה לעשיה.
לקום ולעשות
מסופר על בחורים שישבו עם הרב שלהם ברוסיה ולמדו במחתרת, הם דיברו ביניהם על מצבם הרוחני כשפתאום הילד ששמר בחוץ שרק וסימן להם שהמשטרה החשאית מגיעה. כולם קפצו והתחבאו. כשהסכנה עברה הרב שאל אותם למה ישר ברחתם, והם ענו כמובן כי פחדו על חייהם. "אם כך" שאל הרב, "למה כשדיברנו על המצב הרוחני הירוד במקום לקום ולשנות ישבתם ובכיתם..." אם המצב באמת מציק לי (ולא האגו) אז אני אקום ואשנה.

איך בפועל
כאשר נמצאים בעצבות על עניינים גשמיים, על דברים לא טובים שקרו לנו, והגם שמבינים שהכל לטובה, עדיין יש מועקה בלב, לא מצליחים להשתחרר מההרגשה הכבידה, לא מצליחים לשמוח, צריך להתחיל לעשות חשבון נפש על מצבנו הרוחני. כאשר נראה פתאום כי המצב שלנו ברוחניות הוא גם לא משהו, אולי גם הרבה יותר גרוע מהמצב בגשמיות, אז פתאום הבעיות הגשמיות לא יראו לנו כל כך חמורות. כשאדם עצוב מכך שהוא חייב למכולת אלף ₪, ברגע שייזכר שלבנק הוא חייב מאה אלף ₪ , החוב למכולת כבר לא יראה לא כל כך גרוע, והוא כבר לא יהיה כל כך עצוב ממנו. עכשיו שאנחנו מבינים מה מצבנו הרוחני וכמה התרחקנו מהשם, כאשר הדגש הוא לא על ה"אני" אלא על "התרחקנו מהשם", זה יגרום לנו לצאת מהבוץ ולהתחיל לפעול לשנות את המצב, ומשם נעבור כבר לשמחה אמיתית.
העובדה שהאדם התדרדר למקומות הנמוכים ביותר לא צריכה להפריע לו לשמוח. יש בנו שתי נפשות, נפש אלוקית ונפש בהמית. ההתדרדרות שלנו הייתה בעצם רק הנפש הבהמית. לא משנה כמה התדרדרנו, כמה נמוך הגענו ובאיזה עניינים שליליים התעסקנו, כל זה היה מצד הנפש הבהמית. גם כשהיינו במקומות הנמוכים ביותר, עדיין הייתה בתוכנו גם נפש אלוקית, אמנם היא הייתה בגלות, היא לא הייתה במקום הרצוי, אבל היא תמיד הייתה שם. עכשיו שאני "התעוררתי" מהעצבות, ואני כבר בשלב השינוי בדרך לשמחה, אני מוציא את הנפש האלוקית מהגלות בה היא הייתה שרויה, אני מאפשר לה לקיים תורה ומצוות. ולכן עכשיו אין מה להיות עצוב מכך שהייתי רחוק מהשם, ואדרבה כמה שהייתי רחוק יותר, ולכן הנפש האלוקית הייתה בגלות גדולה יותר, אז עכשיו אני שמח יותר על זה שהנפש האלוקית יצאה מהגלות.
כלומר שמקור השמחה היא העובדה שיש בי נשמה אלוקית – חלק אלוקה ממעל ממש!
אפשר להמשיל זאת לבן מלך (הנשמה) שהיה בבית האסורים (הגוף), שכאשר הוא משתחרר וחוזר לבית אביו זו שמחה עצומה. והגם שהגוף והנפש הבהמית לא השתנו עדיין (ולאו דווקא שישתנו בקרוב), אין זה מפריע לי לשמוח, כיוון שהשמחה היא מצד הנפש האלוקית שיצאה מהשבי שלה, שיצאה מהגלות שהייתה בה. מגיעים למצב בו הנפש האלוקית כל כך חשובה, כל כך יקרה, ולכן המצב שלה הוא זה שמשפיע עלינו, ולא המצב של הנפש הבהמית והגוף.
וכך צריך להיות היחס כאשר ניגשים לקיום תורה ומצוות, בהרגשת שמחה גדולה על כך שהנפש האלוקית משתחררת מהמאסר שלה בכל מצווה ומצווה.
וגם אם מרגישים שבכל זאת, הרי יש גם נפש בהמית, יש גם גוף, ואני עדיין מרגיש אותם, ואני יודע בדיוק איפה הם מונחים, לא צריך להתעצב מכך. אני לא עשיתי את עצמי! לא אני קבעתי שיהיה לי גוף שנמשך לתאוות ולעניינים שליליים, הקב"ה עשה את זה.

בהבנה זו אני הופך את הבעיה הפרטית שלי (הנפש הבהמית שלי) לבעיה משותפת שלי ושל הקב"ה שהרי הוא זה שיצר את המערכת הזו. ברגע שהגישה לבעיה היא לא מתוך נקודת מוצא של הישות שלי, הדרך לפיתרון הרבה יותר קלה. כל עוד שאני יוצא מתוך נקודת המוצא של ישות תמיד אני אפול בעצבות, ההסתכלות תהיה שלי חסר, שאני לא מספיק קרוב להשם, כאשר הדגש הוא על האני. אך כאשר אני מסתכל על הבעיה כבעיה משותפת שלי ושל הקב"ה ואני לא מתחיל מהמקום של ישות, אז הרבה יותר קל לי לצאת מהעצבות.
הקב"ה עשה זאת כיוון שרצה שתהיה לנשמה ירידה לצורך עלייה. לכן אין לי מה להתעצב מזה, שהרי אין לי אפשרות לשנות את חוקי המשחק. מה שאני כן יכול לעשות, זה לשחק לפי החוקים ולספק את צרכיה של הנשמה, בכך שאתן לה להתבטא בעולם על ידי קיום תורה ומצוות.

לסיכום
לא מספיק להבין למה הכל לטובה, לפעמים הישות שלנו חוסמת את ההרגשה הבאה בעקבות ההבנה הזו. על ידי שבירת הישות נהפוך את העצב למרירות, המרירות תביא אותנו לעשייה, לתיקון ולשיפור. הירידה היא לצורך עלייה וכאשר יוצאים מהעצבות ומשיבים את הנשמה למקורה ושורשה זוהי השמחה הגדולה ביותר.