בענייני תפילה
דב רמזו אדר א, תשעא10/02/2011מההלכה הזאת נובע שאסור לעיין בספר או בעלון ואסור לדבר בזמן חזרת הש"ץ. מי שעושה כן, כאמור, מפסיד את עיקר התפילה.
הגמרא בסוף מסכת ראש השנה דנה בעניין התפילה ושואלת מה העיקר : תפילת לחש של כל יחיד בפני עצמו או התפילה של החזן? למאן דאמר שתפילת לחש עיקר, למה צריך חזרת הש"ץ? התשובה היא שזה בשביל אלה שלא יודעים להתפלל. הם יוצאים ידי חובה בתפילה של החזן. ולמי שטוען שתפילת החזן הוא העיקר, אם כן למה צריך את התפילה של היחיד? לדעתו זה כדי שהחזן יוכל לסדר את תפילתו. להלכה, הגמרא פוסקת, למרבה ההפתעה, שהעיקר הוא תפילת החזן.
לדיון הזה בגמרא יש הרבה השלכות מעשיות. ראשית: כאשר הציבור ממהר ומתחיל את העמידה ישר עם החזן והקדושה, בעצם הציבור מוותר על עיקר התפילה. נכון שכל אחד עומד בפני בורא עולם כיחיד אבל הציבור וכל היחידים שבו מפסידים את התפילה העיקרית.
מההלכה הזאת נובע שאסור לעיין בספר או בעלון ואסור לדבר בזמן חזרת הש"ץ. מי שעושה כן, כאמור, מפסיד את עיקר התפילה. בעצם לפי האמור בגמרא, לא צריכים כל כך להאריך בתפילת לחש. ממילא זה לא חשוב כמו תפילת החזן. לעומת זה, חשוב מאוד לכוון ולהתרכז בתפילת החזן. ה' שומע את כל התפילות אבל בעיקר הוא מתיחס לתפילה של הציבור.
יש דמיון בין זימון בברכת המזון לתפילה. לפי הבנתי, עיקר מצוות הזימון היא שהמזמן יוציא את האחרים ידי חובה. נראה לי שזה גורם לתחושה לא נוחה שכל הסועדים פסיביים ורק המזמן מברך בקול ומוציא את כולם לכן מומלץ שהאחרים יברכו בלחש בזמן שהמזמן מברך בקול. אותו דין יש בתפילה. החזן אמור להתפלל ולהוציא את כולם ידי חובה , אבל מכיוון שהחזן זקוק להכנה בכדי שיוכל להתפלל כראוי, קבעו שכל הציבור יתפלל תפילת לחש. בזמן תפילת לחש, החזן צריך להתכונן ולהכין את התפילה שלו כחזן.
לפי הדברים האלה אפשר להבין יותר את המשמעות של התפילה "הנני העני ממעש" של החזן בראש השנה וביום כיפור. כל התפילה של כל הציבור תלוי בו. זה בהחלט מפחיד.
אחרי שדיברנו על החשיבות של התפילה בציבור, יש להתייחס גם לתפילת יחיד. לפי הרמב"ם מי שמתפלל תפילת יחיד מקיים מצווה עשה דאורייתא של עבודה בלב. הקשר בין כל אחד ואחד לקב"ה הוא כמו הקשר בין אב לבנו. במצוות התפילה, יש קיום של רצון ה' שהוא כביכול רוצה לשמוע אותנו. בזמן התפילה שלי, ה' בורא עולם שומע רק אותי. זה לא משנה כמה מתפללים יש בעולם באותו הרגע. ה' שומע כל אחד כאילו אין שום דבר אחר בעולם. כל אחד מקבל 100% תשומת הלב ממנו יתברך. ברגע הזה יש בעולם רק אני והוא – אני והקב"ה. מה שאני רוצה, אני יכול להגיד. מה שאני רוצה לבקש, הוא מקשיב. וזה נכון לגבי כל מי שמתפלל וזה לא משנה מתי התפילה ומי עוד מתפלל באותו הרגע. זה דבר פשוט נפלא.
כל האמור על תפילת היחיד נכון ללא קשר לנוסח התפילה. למעשה, אנשי כנסת הגדולה קבעו מסגרת לתפילה ולא תוכן. נקבע מתי להתפלל ולא נקבע מה לומר. זה גרם לבעיה כי אנשים לא הצליחו להמציא תפילה כל יום במיוחד שחייבים לעשות את זה 3 פעמים ביום. כדי לפתור את הבעיה הזו, קבעו נוסח קבוע לתפילה. אבל מי שרוצה להוסיף, רשאי לעשות כן.
מאז חורבן בית המקדש השני, עיקר הקשר בין עם ישראל לקב"ה הוא באמצעות התפילה. יש תפילת יחיד ויש תפילה בציבור ולמעשה אנחנו חייבים בשני הדברים יחד.
לדיון הזה בגמרא יש הרבה השלכות מעשיות. ראשית: כאשר הציבור ממהר ומתחיל את העמידה ישר עם החזן והקדושה, בעצם הציבור מוותר על עיקר התפילה. נכון שכל אחד עומד בפני בורא עולם כיחיד אבל הציבור וכל היחידים שבו מפסידים את התפילה העיקרית.
מההלכה הזאת נובע שאסור לעיין בספר או בעלון ואסור לדבר בזמן חזרת הש"ץ. מי שעושה כן, כאמור, מפסיד את עיקר התפילה. בעצם לפי האמור בגמרא, לא צריכים כל כך להאריך בתפילת לחש. ממילא זה לא חשוב כמו תפילת החזן. לעומת זה, חשוב מאוד לכוון ולהתרכז בתפילת החזן. ה' שומע את כל התפילות אבל בעיקר הוא מתיחס לתפילה של הציבור.
יש דמיון בין זימון בברכת המזון לתפילה. לפי הבנתי, עיקר מצוות הזימון היא שהמזמן יוציא את האחרים ידי חובה. נראה לי שזה גורם לתחושה לא נוחה שכל הסועדים פסיביים ורק המזמן מברך בקול ומוציא את כולם לכן מומלץ שהאחרים יברכו בלחש בזמן שהמזמן מברך בקול. אותו דין יש בתפילה. החזן אמור להתפלל ולהוציא את כולם ידי חובה , אבל מכיוון שהחזן זקוק להכנה בכדי שיוכל להתפלל כראוי, קבעו שכל הציבור יתפלל תפילת לחש. בזמן תפילת לחש, החזן צריך להתכונן ולהכין את התפילה שלו כחזן.
לפי הדברים האלה אפשר להבין יותר את המשמעות של התפילה "הנני העני ממעש" של החזן בראש השנה וביום כיפור. כל התפילה של כל הציבור תלוי בו. זה בהחלט מפחיד.
אחרי שדיברנו על החשיבות של התפילה בציבור, יש להתייחס גם לתפילת יחיד. לפי הרמב"ם מי שמתפלל תפילת יחיד מקיים מצווה עשה דאורייתא של עבודה בלב. הקשר בין כל אחד ואחד לקב"ה הוא כמו הקשר בין אב לבנו. במצוות התפילה, יש קיום של רצון ה' שהוא כביכול רוצה לשמוע אותנו. בזמן התפילה שלי, ה' בורא עולם שומע רק אותי. זה לא משנה כמה מתפללים יש בעולם באותו הרגע. ה' שומע כל אחד כאילו אין שום דבר אחר בעולם. כל אחד מקבל 100% תשומת הלב ממנו יתברך. ברגע הזה יש בעולם רק אני והוא – אני והקב"ה. מה שאני רוצה, אני יכול להגיד. מה שאני רוצה לבקש, הוא מקשיב. וזה נכון לגבי כל מי שמתפלל וזה לא משנה מתי התפילה ומי עוד מתפלל באותו הרגע. זה דבר פשוט נפלא.
כל האמור על תפילת היחיד נכון ללא קשר לנוסח התפילה. למעשה, אנשי כנסת הגדולה קבעו מסגרת לתפילה ולא תוכן. נקבע מתי להתפלל ולא נקבע מה לומר. זה גרם לבעיה כי אנשים לא הצליחו להמציא תפילה כל יום במיוחד שחייבים לעשות את זה 3 פעמים ביום. כדי לפתור את הבעיה הזו, קבעו נוסח קבוע לתפילה. אבל מי שרוצה להוסיף, רשאי לעשות כן.
מאז חורבן בית המקדש השני, עיקר הקשר בין עם ישראל לקב"ה הוא באמצעות התפילה. יש תפילת יחיד ויש תפילה בציבור ולמעשה אנחנו חייבים בשני הדברים יחד.
הוסף תגובה
עוד מדב רמז
עוד בנושא הלכה