בבית אל פורחת שקדיה

זה בטח משעמם עד מוות לחיות לנצח. גם מי שחייו היו מלאים ורצופי חוויות ישמח באיזה שהוא שלב לפנות את הזירה. ובכל זאת יש משהו מסקרן כל כך לבחון את האפשרות הזו. לאנשי העיר לוז הייתה אפשרות כזו, חכמינו זכרונם לברכה מעידים עליה שמלאך המוות לא שלט בה (מעניין מה קרה מאז) וזקנים שבה שכבדו עליהם חייהם, נאלצו לצאת את העיר. שם במחוזות ברי שליטתו של נוטל הנשמות מצאו את מותם.

לוז היא בית אל, כך קרא לה יעקב אבינו כשמצא בה מקלט בבורחו מפני עשיו אחיו, 'ואולם לוז שם העיר לראשונה'. לוז כידוע לדוברי הערבית שבינינו (ולצורך העניין זה לא משנה אם את הערבית שלכם רכשתם בהכשרה למודיעין הישראלי, או שהוריכם באו לכאן ממרוקו או מעיראק) פירושו שקד. מדוע נקראה העיר בשם העץ המקשט את נופי הארץ בשלהי החורף? שוב אנחנו נזקקים לחכמים, המספרים לנו כי בני יוסף התקשו מאוד לכבוש את לוז, והם נאלצו להשתמש בשירותיו של בוגד מבני העיר שרמז להם על דרך נסתרת לחדור אל העיר. הצורך בדרכי סתר נבע מהסיבה שהעיר הייתה סגורה ומסוגרת, אין יוצא ואין בא. רק עץ שקד, מן הסתם מרשים בגודלו עמד בקרבת חומת העיר, ובגזעו של שקד זה פעור היה לוע שהוביל אל מנהרת סתרים אל תוככי העיר.

אומנם חכמינו זכרונם לברכה אינם מתרצים במה זכתה לוז שמלאך המוות יעופף הלאה כשיגיע אל המרחב האווירי שלה, אך מתברר שהקשר שלה אל תכונת האינסופיות מורכבת יותר. כשהזכרנו קודם שלוז פירושו בערבית שקד, בטח היו בניכם כאלו שרצו להתפרץ לתוך דברינו, משום שהשם לוז מוכר היה להם ממקור נוסף. אז נכון, למען הגילוי הנאות נאמר שלוז הוא גם שמו הארמי של השקד (והוא אף חדר בשיבושים משעשעים גם לשפות האירופאיות) והמקור ממנו היה מוכר לכם השם הוא שמה של העצם המופלאה שבגופנו המכונה 'לוז של שדרה'. משמה ברור שהיא אחת מעצמות עמוד השדרה, אך ישנן דעות שונות איזו מהן היא הלוז. בכל אופן, בין אם היא העצם הקטנה שבתחתיתו של עמוד השדרה, או עצם אחרת שמקום חיבורו אל הגולגולת, לעצם זו ישנה תכונה מאוד מיוחדת.

'לוז של שדרה' נקראת כך בשל דמיונה לשקד, ודווקא לזה מהזן הקשה, שאם תכה עליו בפטיש יחליק תחתיו ויותז הרחק. כמוהו עצם הלוז קשה ואינה נשברת. מעצם זו ייבנה הגוף לעתיד לבוא בזמן תחיית המתים, והיא זכתה לכך משום שהייתה היחידה מכל עצמותינו שלא נהנתה מטעם הפרי האסור בחטא עץ הדעת. עכשיו שימו לב – חטא עץ הדעת הביא לעולם את המיתה, מפני שלולא חטאו אדם וחוה היו חיים לנצח. העצם שלא טעמה טעם חטא, שימרה את המצב של לפני החטא, ועל כן בבוא היום תהיה זו ממנה ייבנה הגוף לחיים שעתידים להיות שוב נצחיים.

זאת אומרת שהכניסה אל תוך עץ השקד שעמד בקרבת העיר, כמוהו כמו ההימצאות בתוך לוז השדרה – בשניהם הגנה מפני הכליון. וכדי לסבך את העניין עוד יותר, ניתן דעתנו לכך שמסורת היא שעצם הלוז אינה נהנית משום סעודה, אלא מסעודת מלווה מלכה. דעתי שהסיבה לכך נעוצה בתכונתה המופלאה של העצם. נסביר: היציאה מן השבת, ששומרת עלינו יותר ממה שאנחנו שמרנו עליה, משולה בעינינו לגירוש האדם מגן העדן, מן המקום בו ייעדו לו חיי נצח, אל חיים בהם יכלה כוחותיו בעבודה קשה, בה בזיעת אפיו יאכל לחם, עד כי יילך האדם אל בית עולמו. לכן אין כמו סעודה זו, בה מושך האדם מקדושת השבת אל תוך חול הימים, להמשיך על לוז השדרה חיים.
המדרש הנעלם בספר הזוהר הקדוש מוסיף ומספר כי עצם הלוז נקראת גם 'בתואל רמאה' – בתואל הרמאי – וזאת מפני שעצם זו היא רמאית, שבזמן שכל העצמות נהנות מאכילתו של האדם, עצמם זו אינה סובלת את טעמי מזונותינו ואינה קולטת אותם לתוכה, כך זכתה שלא לטעום מטעם פרי עץ הדעת, ועל כן היא חזקה יותר והיא עיקר הגוף.
הדברים הללו מסבירים מדוע היא נקראת רמאית, אך לא מדוע היא נקראת על שמו של בתואל? האם שם זה מחזיר אותנו אל המעשה ביעקב אבינו שקרא לה לעיר 'בית אל' תחת שמה לוז? נראה שכך. את השם בית אל מעניק יעקב אבינו לעיר אחר חלום הסולם, כשהתעורר הרי אמר 'אין זה כי אם בית ה''. חכמינו הוסיפו גם שהראו לו ליעקב אבינו בחלומו את שלושת בתי המקדש, בית ראשון ובית שני והמקדש שייבנה במהרה בימינו. לא ניכנס לתירוצים השונים מדוע אומר יעקב אבינו את הדברים הללו על בית אל שבגבול בנימין ואפרים, אך נעמוד על עניין אחד מופלא.
לנו נראה כי עצמם הלוז נקראת כך לא רק בשל דמיונה לפרי השקד, אלא גם ואולי בעיקר מפני שנקראת על שם העיר לוז או בית אל. רמאותה של העצם מתבטאת בכך שבעוד ששאר עצמות הגוף ניזונות ממזונות האדם היא מרמה וניזונה רק מסעודה המעניקה חיים (אוליי מפני שמכל הסעודות היא היחידה שהאדם אוכל אף על פי שהוא שבע, מה שמעיד שהוא עושה זאת אך ורק לשם מצווה). ומעניין ביותר שיעקב אבינו ישן בה, זוכה בה לחלום נבואי ואף חוזר אליה בדרכו חזרה. למה מעניין? מפני שגם יעקב אבינו זוכה לאותה התכונה ממש.
אחרי שמברך יעקב אבינו את בניו נאמר בפסוק (בראשית מט, לג): '...וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל-הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו. ורש"י מפרש: 'ומיתה לא נאמרה בו ואמרו רז"ל יעקב אבינו לא מת'. בפשטות מזה שביעקב אבינו שינה הכתוב את הנוסח שנאמר באברהם וביצחק (שם נאמר גם לשון גוויעה וגם לשון מיתה) הסיקו חז"ל שיעקב אבינו לא מת. אל תשאלו אותי מה הכוונה בדיוק, הרי בין החכמים עצמם היו ששאלו וכי לחינם חנטו החונטים וספדו הסופדים. עובדה, זה מה שבוחר רש"י לפרש לבן החמש למקרא.

פועל יוצא מזה שאחת מהשתיים, או שדבקה בו ביעקב תכונת העיר לוז, או ההיפך, שיעקב אבינו העניק לה את תכונתו. מכל מקום המבקרים היום בשרידים שנתגלו בחפירות שנערכו בשולי הכפר ביתין המזוהה עם בית אל, ומשמר את שמה (דרומית מזרחית לבית אל החדשה) יתקשה לראות בהם את העיר המופלאה הזאת, ואל לו לחפש את עץ השקד האגדי שנתן לה את השם. כתחליף יסתפק המטייל ב"גבעת הארטיס" גבעה תיירותית הסמוכה לישוב ובה אתר היסטורי, מצפור ונוף עוצר נשימה. ומלבד חיים יהודיים ימצא מי שיתעקש לסגור מעגל, גם עצי שקד פורחים על חמוקי הגבעות שמנגד.

נ.ב – מי ייתן ותכונתם זו של העיר ושל אבינו יעקב דבקה גם בחיים היהודיים שנתחדשו בבנימין, ביהודה ובשומרון, שעתידים גם הם לפרוח לנצח.