פסטיבל הסקנדל

בחילה. פשוט בחילה פיסית. בחילה שמקרקרת בקיבה ומטפסת לאט ובבטחה לעבר הגרון. זאת תגובתי האותנטית למבול הידיעות והדעות בעקבות פסק דינו של משה קצב. תרועת החצוצרות, חינגת הכותרות, מבול הצילומים ושצף ההגיגים המלומדים מעוררים בי גועל, קבס, רצון עז להקיא. אני מתנצל בזאת על תגובתי הפרימיטיבית, הפוריטנית, חסרת הברק והחן. האם בדמוקרטיה שלנו מותר גם לפוריטן פרימיטיבי וחסר חן להביע דעה?
אני משוכנע שיש עוד כמה כמוני שחשו גועל מכל הפרשה. אפילו כמה אנשי תקשורת מלמלו כמה גמגומים שזה לא ממש נאה לשדר ולהדפיס כאלה קטעים צהובים וכחולים. אני לא נכנס בכלל לסוגיות המשפטיות (וכנראה שיש כמה כאלו בפרשה הזאת), אלא רק להדים שמשפטו של האיש קצב עורר ברשות הרבים הישראלית. קשה להמנע מן התחושה הדוחה שלא מעטים מלקקים בשקיקה אצבעות מול זרמת הטינופת שהציפה את הזירה הצבורית שלנו.
אבל הבחילה האישית שמילאה את בני מעי לא נובעת רק מן החשיפה המביכה של פרטי הפרטים הפורנוגרפיים. הגועל הפרטי שלי נבע גם מן הצביעות. מה אעשה שצביעות מגעילה אותי. הרי כל מי שלא הגיע ארצה אתמול בבוקר מכיר כמה וכמה אישי צבור נודעים שחטאו ב"פרשיות" ולא נענשו או ננזפו מעולם. נהפוך הוא - רבים מהם זכו ממש לתהילת עולמים בזכות מעללי יצריהם הנתעבים. האם באמת צריך להזכיר לקהל הקוראים הנכבד את שר הבטחון שתום העין שהרפתקאותיו דווחו בפרוטרוט בסמרטוטון הצהוב של אורי אבנרי? האם פרחה מזכרוננו התנהגותו הגסה והבוטה של גיסו התמיר, זה שהיה מפקד נערץ של חיל האויר ועלה במעלות השררה עד למעמד האזרח הראשון במדינה? ויש עוד דוגמאות, למרבה הצער.
יהיו כמה צדקנים שיטענו שהנורמות השתנו בינתיים. אין ספק שזה נכון. השאלה היא מי שינה את הנורמות, מדוע הן השתנו ומתי בדיוק זה קרה. איך זה שצברינו העוקצניים והחמודים הפכו פתאום לאבירי כבודה של האשה? מתי הפכו אלה שקראו 'מיידלה' לכל פקידה סמוקה ומצחקקת בלשכה לבני תרבות חסודים ועתירי נימוס?

אני אגיד לכם מתי: כאשר הלשכה פתאום נלקחה מהם. למגינת לבם של הפלמחניקים השובבים, טיפוסים מוזרים עלו לגדולה והתיישבו על כסאותיהם הנינוחים. כל עוד שהיוסק'ה או האברשה המיתולוגיים תבעו התמסרות הכל היה בסדר, נורמלי, מתקבל על הדעת. אבל כאשר נכנס פתאום איזה כורדי אפל ללשכת האלוף או פרסי חלקלק לבית הנשיא, התחילו נסיכי הציונות העובדת לחוש חרדה גדולה לכבודה של הבלונדה הכפופה לו, תרתי משמע. במדינות הדרום של ארצות הברית היו אנשים כאלה תולים על עץ מגנוליה את השחרחר התורן שהציק לבת המעמד הבהיר.
טוב, יכול להיות שהגזמתי. תמיד אפשר להוכיח שלחיים רמון יש עיניים כחולות ובכל זאת הוא נשפט בעוון נשיקה, למרות שנציגי הדור הקודם אפילו לא ננזפו. מאידך, הטענה לא ממש חזקה כי גם החיימק'ה דנן אינו בדיוק צבר עוקצני מאנ"ש. יכול להיות שהמניעים העמוקים של בני דור הנפילים, ענקי הרוח של הממסד המשפטי הנאור, אינם ממש גזעניים. אבל כדי לשכנע אותי שאין שמץ של אמת בתחושתי, אני צריך לראות איזה יחסן אמיתי נכנס לכלא לכמה שנים טובות.
עדיין נותרתי עם תחושת הקבס מן הצביעות של בני המעמד השליט במדינתנו. צריך להיות תמים או מיתמם כדי לטעון שהחברה הישראלית לא התחנכה על ברכי מצ'ואיזם אגרסיבי, גס רוח ושטוף יצרים אפלים. אנשים כמו איציק מרדכי או משה קצב לא הביאו את הסטנדרטים האלה מהקהילות המסורתיות שמהן צמחו. ההתפרקות מעול 'המוסר הבורגני' והאתוס של 'מתן דרור ליצרים הטבעיים' לא נולדו בהרי האטלס או בסימטאות הרובע היהודי בירושלים, אלא על גבעות ובעמקים זרועי אוהלים של חלוצינו הנועזים. הנוער שאופסן בפחוני המעברות רק אימץ את הנורמות הללו כדי להתבולל בחברה הקולטת ולעלות בסולם ההצלחה של המנגנון השליט. אם לא נעים לשובבי הפלמ"ח וצאצאיהם לראות התנהגות משולחת רסן שכזאת, כדאי להם להבין שהם מתבוננים במראה. מראה עקומה - אבל מראה.
אכן, יש להודות שהנורמות החדשות ביחסי המינים אינן מבלבלות רק את גסי הרוח בישראל. במדינות המערב 'הנאור' טוענים רבים שהמטוטלת הרחיקה עוף לקיצוניות מוגזמת, שההגדרות החדשות להטרדה מינית אינן ברורות, שהן זורעות חשש וחרדה בלב כל גבר, ושבכך הן הורסות את הספונטניות והרומנטיקה 'הטבעיות'. הדברים הגיעו לכדי אבסורד, לדעת אותם גברים, כאשר הסכמת העלמה אינה ברורה ואינה ניתנת להוכחה. שמעתי שואלים בהתרסה: "מה, אנחנו צריכים לחתום חוזה לפני שיוצאים לבילוי רומנטי?" ובכן, יש גם לזה תשובה פרימיטיבית כדבעי: "כן. חוזה. רעיון לא רע. אצלנו קוראים לחוזה הזה 'כתובה'. ובלי חוזה כזה, כל סוג של יחסים בינו-לבינה נקרא 'זנות'. לא שלה, אלא של שני הצדדים." אין ספק שהתשובה המפגרת שלי לא תספק את חסידי המתירנות. אם כך, עליהם לקחת בחשבון שעולמם התרבותי מפיק מרגליות מן הסוג שנדון עכשיו בערכאות. אבל מי שרוצה לאחוז את המקל משתי קצותיו צריך להבין שאני פשוט לא יכול לראות בעולמו שום דבר זולת צביעות.
שאלו אותי למה אני מרגיש רק בחילה וגועל מן הצביעות הזאת, מדוע איני כועס או מזדעק למראה אי-הצדק שאולי נעשה לאיש קצב. גם לכך יש לי רק תשובה פרימיטיבית ולה שני חלקים: אחד - אני לא בטוח שנעשה לו עוול. לא הייתי בחדרים ההם ואין לי מושג מי עשה מה ולמה. ושניים - אינני מצליח למצוא בלבי טיפת חמלה למשה קצב האיש. אני יודע שזה נמוך ובלתי נאות, אך משה קצב לא הפגין טיפת חמלה לאחי ואחיותי בגוש קטיף. אני הקטן פניתי אליו בתחינה שינצל את מעמדו הרם כנשיא המדינה ויושיט סעד לאזרחיו העומדים בפני חורבן אישי וקהילתי. על כך קבלתי תשובה עלובה מן האיש שניהל את בית הנשיא ולא מקצב עצמו. הוא הסתתר מאחורי נימוקים טכניים והתחמק מכל אחריות.
בסדר, אני יודע שזה עלוב ופסול לשאוף נקם. אינני אומר שקצב קבל את עונשו, כמו עוד כמה שותפים לעוול ההוא בתשס"ה. אני רק אומר שאני לא מצליח לגייס בנבכי נפשי העלובה שום אהדה או הזדהות עם האיש הזה. כנראה שזה רק מוכיח שיש לי עוד הרבה מה לשפר בתחום המידות שלי.
בינתיים, תסלחו לי, אני הולך לחפש את השקית הזאת שמחלקים במטוסים לבעלי קיבה רגישה.