מכתב לנערי הגבעות

מכתבי מופנה אל כולכם למרות שאני יודע שאינכם עשויים מעור אחד. יש מי שנמשך אל הגבעה בעבותות אהבה ויש מי שנמלט אליה לאחר שמשפחתו פלטה אותו. יש מי שהגיע אליה בגלל חיבת ארץ ישראל, בגלל אווירהּ הצח ושמיה התכולים, רגבי אדמתהּ ורעיית הצאן, ויש מי שברח אליה לאחר שמאס בעיר ובפיתוייה, בכשלונותיה ונפילותיה, והגיע ל"גבעות" על מנת להשיל מעליו קליפות חיצונות ולטהר את עצמו. לאחדים, הגבעה היא אידיאל של חלוּציוּת ואמיתיוּת ארץ-ישראלית, ולאחרים - מקלט זמני, כדי להחלים ממשברים נפשיים ורוחניים ולשוב לטבעיות ולבריאוּת. אין גבעה דומה לחברתה. הרבה גבעות ישנן והרבה נערים ישנם, כשם שאין פרצופיהם שווים כך אין דיעותיהם שוות...

תחילה צריך להסיר את הרושם המוטעה שקנה לו מקום בין "נערי הגבעות" שחלק מהציבור - הורים, מחנכים ורבנים - מתייחס אליהם כיצורים המוקצים מחמת מיאוס. זה איננו נכון! כולכם אהובים. לא כל הציבור מזדהה עם דרככם, אולי לעיתים קיימת אפילו תחושה של זרוּת בגלל המרחק, בגלל הבוֹרוּת ובגלל רכילויות שונות ומשונות, אבל אין מאיסה ואין ניכור, ח"ו. אדרבה, יש המתפעלים מהנחישות והכּנוּת של נערי הגבעות, ממסירותם וגבורתם, מפשטותם ומדבקותם במטרות שהציבו לעצמם. בשעה שחבריהם משתעשעים במשחקים ילדותיים ומכלים את זמנם לריק, עמלים נערי הגבעות בבנין הארץ ובהפרחת שממותיה.
 
כולכם אהובים, אבל האהבה צריכה להיות הדדית. גם אתם, נערי הגבעות, מתבקשים להביט ב"עין טובה" על מי שאיננו שייך לגבעות, על יושבי הכרכים, על רבבות עמך בית ישראל המיישבים את הארץ ובונים אותה בדרך שגרתית וממסדית. צריך להרגיש חלק.

ה"עין הטובה" צריכה לכלול לא רק את עם ישראל ואת ארץ ישראל אלא גם את מדינת ישראל. זו נקודה שצריכה תיקון אצל חלק מנערי הגבעות. אסור לזלזל ולבוז למדינת ישראל ולמוסדותיה. קיימת תופעה מדאיגה שככל שהאדם מציב אידיאלים לאומיים ותורניים יותר רמים וזוהרים, כך קטן והולך בעיניו ערכה של מדינת ישראל, בגלל שהיא איננה ממלאת אפילו אחוז קטן מציפיותיו. זוהי טעות. על ענין דומה כתב הרב צבי הירש קלישר לר' אשר אנשל רוטשילד, שאמונתנו בגאולה ניסית ונאדרה בקודש איננה סותרת את אמונתנו בגאולה הטבעית, המכונה בחז"ל: "עני ורוכב על חמור", ואיננה מפחיתה בערכה. אין חולק שסופה של הגאולה תהיה מופלאה, ועל כך נאמר: "עין לא ראתה אלוקים זולתך", ואין לנו אפילו יכולת לשער כיצד היא תיראה בגלל אלוקיותה ורוממותה, אבל ראשיתה תהיה צנועה, חלקית ומגומגמת. ראשיתה מצער וסופה מי ישורנה. הגודל איננו סותר את הקוטן, הכמיהה לגודל איננה צריכה להביא להזנחת הקוטן.

כך גם ביחס למדינת ישראל - "ראשית צמיחת גאולתנו". מעורבבים בה אור וחושך. על כן מי שמחרף אותה איננו מחרף רק את חולשותיה, את החושך העוטף אותה, אלא גם את האור הבהיר המאיר בתוכה. מי שמזלזל בה, מבזה גם את האור האלוקי השוכן בה. מי שמגדף את צה"ל איננו מגדף רק את התבוסתנות שמוכתבת לעיתים על ידי הדרג המדיני אלא גם את הגבורה הלאומית של חיילי צה"ל שבלעדיה היו אויבינו טורפים אותנו ללא רחם. הגבעות עצמן מוגנות על ידי צה"ל, ובלעדי מטריית ההגנה הנסתרת של השב"כ אף רגל יהודית לא היתה מצליחה לדרוך אפילו שעה אחת על גבעה כלשהי במרחבי יש"ע.

חובה להשמיע בקול רם את כל האמת ולתבוע ללא פחד וללא מורא את כל השלמות, אבל יחד עם זה צריך להוקיר ולחבב את ה"חלקי" ולמצוא בו את החוטים אשר יכולים להוביל אל האמת המלאה ואל השלמות הגמורה. דוקא רבי יהודה אשר שיבח את רומי והצביע על מעלותיה, זכה להתמנות למנהיגם של ישראל, ולא רבי שמעון בר יוחאי אשר חשף את פגמיה השורשיים של רומי (שבת לג ב). האם מקרה הוא? לא. ההשגחה האלוקית העלתה את רבי יהודה לדרגת מנהיג בגלל התאמתו לתפקיד - יכולתו להעריך את החלקי ולהפיק ממנו יסודות אשר יאפשרו את ההתקדמות אל העתיד. אם כך התייחסו גדולינו ומנהיגינו למלכות רומי, המחריבה הגדולה של מלכות ישראל, על אחת כמה וכמה שעלינו להתייחס באהדה אל מדינת ישראל, המסד של מלכות ישראל העתידית.
אחד היסודות המרכזיים שלימְדנו הראי"ה קוק זצ"ל הוא, שגאולתנו עוברת דרך הצינור של "כלל ישראל". זו איננה אימרה יפה אלא זוהי מציאות. לכן, המבקש לדחוף את עגלת המשיח צריך להיות מחובר לכלל ישראל ולא להתנתק ממנו. מיהו "כלל ישראל"? כל המציע תשובה מורכבת ומפולפלת מסלף את האמת. התשובה הנכונה היא פשוטה: "כלל ישראל" זהו עם ישראל החי הקיים - רבבות עמך בית ישראל בכל מקומות מושבותיהם. אליהם צריך להרגיש שייכות וקשר, חיבור וזיקה נפשית, למרות דעותיהם ומעשיהם.