פרשת תולדות והתמודדות עם בנים שסטו מן הדרך

יחד עם זה שהרבה אנשים מתעניינים בי-הדות [למרות מאמציה של התקשורת להכפיש את מי שחי לו בעיקר חיים של לימוד התורה(כגון החרדיים) ו/או מי שדוגל בעיקר בקדושת ארץ ישראל("המתנחלים")] ואף חוזרים בתשובה, תהליך שמזכיר לנו את זה של אברהם אבינו שבגיל 3 הכיר את בוראו (קיימות דעות שבגיל מאוחר יותר, יש מתרצים ואומרים שהכרתו את הא-לוקים התחילה בגיל 3 ובשאר הגלאים העמיקה יותר). אנו גם חלק מתהליך הפוך: של נערים ונערות (מה"טובים" שבהם) המתרחקים מהחינוך של הבית היהודי ולא תמיד בשל שגיאות חינוכיות (שונה מבטן), המזכיר לנו (לא נעים לאומר) את מהלכו של עשו. כאן אינני מבקש לעסוק בשגיאות העלולות להאיץ או לגרום להידרדרות של ילדינו (הנובעות מחוסר ידיעה, חוסר הבנה, חוסר רגישות, תסביכים אישיים ועוד...) אלא בעובדה שכך קרה וילדי/ילדתי יצאו מ"הדרך". איך להתייחס לזה ומה אני עושה בהסתמך על מה שה' אומר לי (אולי) בפרשה. יש להניח יסוד חשוב: לכל יהודי נפש א-לוקית והשם בחר בו גם מצד גופו בעת מתן תורה ולמרות מה שלא יעשה הוא אדם טוב ביסודו.

הנער יצא ל"דרכו" דרך "לעצמאות", כעת ב"אלבום תמונות רגשיות" שלו (בלשונו של ו.גלסר:QUALITY WORLD , שהזכרנו במאמר הקודם) התמונות התחלפו על ידו והוא נוטה להיות אדם בפני עצמו [צורך הכוח-ומסוגלות והחופשיות הם אצלו בהתגברות,גם צורך הקיום (הקשור עם שינוי פיזיולוגי והורמונאלי )] , לא שייך להכריח אותו לשום דבר, על ידי זה הוא יוציא אותי כהורה ג"כ מהQ-W שלו, ואז סביר להניח שאני מאפשר לו לבחור לא להחזיר אותי ואת מה שאני מייצג לQW שלו גם יותר מאוחר. עבודת האבות (שנקראים כך כי הם הנחילו לנו את תכונותיהם הרוחניות) הייתה לחבר את העולם "הנפרד" לנקודת מוצא הפנימית שלו: א-לוקים, וזה גם הסיבה שיצחק אהב את עשו איש שדה. לעשיו כוח עצום שמגלם בתוכו את הנפרדות הנראית של העולם. בקבלה זה נקרא עולם התוהו שנשבר, והשברים שנפלו שנקראים כך בגלל שלא ניכר בהם מוצאם הם אלו שא-לוקים השתמש בהם לעצב את עולמנו ה"נפרד ע"מ שנתקן אותו ונחבר אותו גם בחיצוניות אליו –המעצב. הגורם לשבירה היה הנפרדות של הכוחות הפועלים והתיקון השלם יתבצע כששיא הפירוד מתחבר.

אותו נער עובר תהליך בו הוא מרגיש שהוא צריך לממש את עצמאותו-נפרדותו וכשהוא יתחבר הוא יעשה את זה ממקום "הנכון" שלו. אבל הוא צריך אותנו גם רגשית, אנו חיים ביחד באותו בית וחלילה לא "זורקים"אותו. בדיוק כמו שיצחק לא זרק את עשו למרות שידע את מעשיו, מפני שכך הוא הסדר, נגמרה העבודה של גירוש הבנים עם אברהם וישמעאל (עיין שפ"א תרל"ו בעניין אי ירידת יצחק לחו"ל והבן לכאן) עלינו לשמור על קשר רצוף איתו ולהיות שם בשבילו וזה בהחלט אתגר. הרבה יותר קל לייעץ או לעסוק עם נוער שבסופו של דבר אינם הילדים שלך עצמך (שהסיטואציה כאילו אומרת לך אתה/את לא הצלחת בעיקר), להעניק ללא תנאי בדיוק כפי שיצחק ברך את עשו לא לפי השתדלותו גם העתידית: "משמני ארץ יהיה מושבך ומטל השמים מעל". ה"שפת אמת" מסביר שהברכה הייתה צריכה להיות באופן של מרמה, שהקב"ה היה צריך בעצמו לבוא לברך ברכה כזאת שבה תלויים כל העולמות וגם העובדה שיצחק היה עיוור מסמלת חוסר נגיעתו בדבר [סוף תרל"ג]. כשבירך את עשו על אף שהסכים שהברכה מתאימה יותר ליעקב הוא בכל זאת ברך אותו בהיותו "עדיין" עיוור ללא נגיעות. תכלית העבודה היא חיבור האורות של תהו בכלים של תיקון במילים פשוטות: גם אני צריך לבדוק את עצמי: האם מה שמניע אותי(אורות) בחיי כשומר מצוות (כלים של תיקון) הוא גם מצד הבחירה שלי (תהו) המחודשת? האם מיציתי את היכולות שלי בחיי בתחומים נוספים החשובים לי? ולסיכום: הברכה (הענקה רגשית וחומרית) שלנו לבן הזה\בת הזו היא ככל ברכה מלשון הברכה: שלוקחים זמורה, מכסים אותה בעפר (מאפשרים לה "מרחק" ומטפלים בה בלי לנתק אותה) כדי שיצמח ממנה אילן שלם (הדומה בסופו של דבר לאילן שממנו לוקח). אם כי בבית יש גבולות,וכללים ועם כל הכאב (שהוא דרך שה' משתמש שאגיע לאפסיותי כדי שאוכל לחיות "כגמול עלי אמו, כגמול עלי נפשי" (עיין בספר "אמרי אשר" של הר"ר אשר פריינד זצ"ל) מקום כל ילדיי/ילדותי הוא עמי בבית שאוכל לתת מקום לאותה עצה העמוקה של מקום. ובלשונו של רבי צדוק זצ"ל ב"צדקת הצדיק" אות קעד: |"וכך הוא הסדר:"והעם ההולכים בחשך ראו אור גדול" מופלג ממי שאינו הולך בחושך.ובכל מקום חושך דכתוב היינו חשכות מאור תורה ולא בצרות עוה"ז לבד."

א-לעזר שנקר מרצה ויועץ רגשי ותרפיסט מציאותי מוסמך054-84-54-205