גיל העולם- שאלה אמונית?

כל שנה בסמיכות לפרשת בראשית עולה השאלה, איך הקב"ה הצליח לברוא עולם כל כך מורכב בזמן כל כך קצר, ואחד התירוצים הוא שלא מדובר בשישה ימים, כי אם בשישה אלפים או בשישה עידנים, מעבר לכך שיש עם תשובה זו בעיה הלכתית, כיוון שבגט שכותבים מציינים את גיל העולם ואם הגיל שגוי אז הגט פסול, ישנה בעיה גדולה יותר והיא באופן בו אנו "תופסים" את הבורא.

אותם אלו שבאים לתרץ את הקב"ה, ומנסים ללמד עליו זכות, שהרי בוודאי לא ברא את העולם בשישה ימים ורק לפני 5771 שנה, ולכן צריך לומר ש"אלף שנים בעיניך כיום אתמול" אצלו כל יום הוא כאלף שנה, ממילא העולם לא נברא בשישה ימים, אלא בעצם ב6000 שנה, ובזה , לכאורה, מתורצת הפליאה הגדולה איך בורא עולם הספיק לברוא את כל העולם כל כך מהר.

באים ללמד זכות על הבורא ובעצם עושים את ההיפך...

בוא ננסה להבין ביחד מאיפה באה המחשבה שבריאת העולם היא דבר קשה לקב"ה ולכן שישה ימים זה לא מספיק וצריך למתוח את סיפור הבריאה ל6000 שנה?
לפני כן נשאלת השאלה, איך אנחנו מסתכלים על הבורא, איך אנחנו תופסים את היחס בינינו לבינו, האם הקב"ה הוא הכי גדול שיש או שהוא אינסוף?

מה זה משנה?
כאשר תופסים את הקב"ה כ"הכי גדול שיש", אז אנחנו נתפסים כלפיו כהכי קטנים, אמנם הכי קטנים, אבל בכל זאת "תופסים מקום".

מה ההבדל בין היחס בין דבר קטן לדבר גדול לבין היחס בין דבר קטן (או גדול) למשהו אינסופי ?
כאשר למישהו יש עשרה מיליון דולר בחשבון בנק שלו, אמנם זה נשמע סכום עצום (וכולנו היינו שמחים לסכום כזה), איזו חשיבות יש כבר לדולר אחד או אפילו למאה דולר כאשר בבנק שוכבים עשרה מיליון דולר? אך בכל זאת זהו סכום מוגבל, ומכאן שאם ייתן דולר אחד צדקה יהיה לו פחות כסף בחשבון, אמנם תחילה זה יראה חסר חשיבות אך אם הוא יתחיל לחלק מהכסף שלו לעוד קבצן ועוד קבצן, אפילו דולר לכל אחד, בסופן של דבר יגמר לו הכסף, אמנם זה ייקח הרבה זמן אבל בסופו של דבר זה ייגמר. (משל עדכני לכך אפשר לראות מהכינרת – טיפה ועוד טיפה שיוצאת מהכינרת ובסוף היא עוד עלולה להיגמר).
לעומת זאת, אם היינו יכולים לדמיין מצב שיש למישהו אינסוף כסף בנק, אז בין אם הוא יתרום למישהו דולר או מיליון דולר או מיליארד דולר, הסכום בחשבון יישאר זהה, יישאר אינסוף, כי היחס בין אינסוף לאחד או בין אינסוף לאלף או בין אינסוף למיליון הוא אותו יחס.

חזרה לקב"ה
אם אנחנו מדמים את הקב"ה לדבר הכי גדול שניתן לתאר אך לא לדבר אינסופי, אז כתוצאה מזה אנחנו חושבים שהעולם תופס אצלו מקום, אמנם מקום מאוד קטן (מזה כדור הארץ לעומת כל הגלקסיה) אבל בכל זאת תופסים מקום וממילא הוא צריך להתאמץ ולוקח לו זמן לברוא את העולם. במילים אחרות, אנחנו חושבים שלברוא את העולם עם עוד אלף סוגי עכבישים זה יותר קשה לו, שלברוא 200 גלקסיות במקום אחת זה מטריח אותו יתר ולוקח לו יותר זמן.
לעומת זאת כאשר אנו "תופסים" אותו כאינסוף אנחנו מבינים, שאנחנו לא קטנים בעיניו אלא לא "תופסים" מקום אצלו, וממילא בשבילו לברוא בן אדם או אוקיאנוס שלם זה אותו מאמץ, שניהם שווי ערך בעיני האינסוף, יותר נכון שניהם חסרי ערך בעיני האינסוף (ואין זה סותר כמובן את זה שהחיים שלנו מלאי משמעות בעיניו, רק שזה מצד הבחירה שלו ולא מצד יחסי הכוחות, אבל על כך בפעם אחרת). בשבילו לברוא גרגיר חול או את שביל החלב זה אותו דבר, שניהם לא מצריכים ממנו מאמץ כלל, הוא אינסוף והם לא, הוא בלתי מוגבל והם מוגבלים, וממילא הם לא תופסים אצלו מקום ולא מצריכים את המאמץ שלו.
אם היינו רוצים לתת משל נוסף, אפשר להשוות מתכנת מחשבים למשחק שהוא יצר במחשב. גם אם יהיו שם אינספור דמויות ודפים ותמונות, כלפי המתכנת זה לא תופס אצלו מקום, הוא יכול ליצור עוד ועוד דמויות והוא ישאר בדיוק אותו דבר. זה אגב מסביר מה שאומרים בתפילה כל בוקר – אתה הוא קודם שנברא העולם ואתה הוא אחר שנברא העולם, בריאת העולם לא פועלת בו שינוי, כיוון שהוא אינסופי ועולם המוגבל לא תופס אצלו מקום.

לו הייתי הקב"ה
הרבה פעמים אנחנו חושבים בצורה כזו על הבריאה: אם אני הייתי הקב"ה, כלומר אם הייתי הכי חכם והכי גדול וכו' איך הייתי בורא את העולם ? בטח היה הרבה יותר קל לברוא קודם משהו פשוט שלאט לאט ילך ויתפתח, זה הרי מאוד מעייף לברוא עשרות אלפי סוגי ג'וקים, יותר קל לברוא סוג אחד והשאר יתפתח מעצמו, או לברוא רק את המולקלות לתת להם כמה חוקים והכל כבר יקרה לבד.
הבריאה בעיני האינסוף
כשמסתכלים שהקב"ה הוא אינסוף, ולא הכי גדול, אז מבינים שלא צריך לתרץ איך הוא הסתדר והצליח לבורא עולם ומלואו בשישה ימים, להיפך לומר שהיה לו קשה לברוא בשישה ימים, זה בעצם להגביל אותו ולומר שהוא לו מסוגל להכל.
אין לו שום בעיה לברוא את העולם כמו שהוא היום (כפי שהוא עושה בכל רגע מחדש עד היום), הוא לא היה צריך להתחיל עם יצורים חד – תאיים שאחר כך יתפתחו אלא הוא יכול לברוא את העולם כמו שאנחנו מכירים אותו היום כבר מההתחלה לפני כ 5771 שנה וכפי שאדם הראשון לא נברא בגיל אפס אלא "באמצע החיים". במילים פשוטות, הוא יכל לברוא עולם עם מאובנים בני מיליוני שנים...
 
השאלה מתהפכת
עכשיו שהבנו שהקב"ה יכול לברוא את העולם ברגע ולא זקוק "להארכה" שלנו של אלף שנים ליום או שש עידנים, נשאלת שאלה הפוכה: למה זה לקח לו שישה ימים ? הרי הוא היה יכול לברוא הכל ברגע אחד!
התשובה לכך טמונה בפירוש הזוהר על הפסוק "ששת ימים עשה ה'" , הזוהר מסביר כי כתוב דווקא ששת ימים ולא בששת ימים כדי שנלמד מכך שהשם ברא את העולם בשש המידות (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד) כנגד ששת ימי השבוע וספירת המלכות כנגד יום השבת.