תשעה באב והחורבן- החשיבות ההסטורית

לפני כ 300 שנה, צעד הקיסר הצרפתי, נפוליון בונפרטה, ברחובות פריז בלוויית יועצו היהודי. שמע נפוליון קולות בכי ושבר מאחד הבתים, נכנס לראות והבחין בזקנים רבים יושבים על הרצפה וממררים בבכי. "מדוע הם בוכים?" שאל נפוליון את יועצו. השיב לו הלה כי אלו בוכים על שנחרב בית מקדשם. "מתי?" תמה הקיסר, השיב לו יועצו "לפני 1700 שנה קרה הדבר". אמר אז נפוליון "עם שאין לו עבר - אין לו עתיד ומובטחני כי עוד יבנה בית מקדשם".
דורות על גבי דורות של בני עמנו הצליחו להעביר מדור לדור את הזיכרון החי והכואב של חורבן בתי המקדש. כשם שעלינו לזכור ניסים כיציאת מצרים ולטעת בבנינו את הרצון לגאולה, כך עלינו לזכור גם את הצד השני, צידו של החורבן.
"סוד הגאולה בזכירה" אמר הרמב"ן ולכן צמים אנו מידי שנה בשנה את צום ט' באב בו חרבו בית המקדש הראשון והשני:

"וּבַחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ ... בָּא נְבוּזַרְאֲדָן רַב טַבָּחִים עֶבֶד מֶלֶךְ בָּבֶל יְרוּשָׁלִָם... וַיִּשְׂרֹף אֶת בֵּית יְהוָה..."
בית המקדש הראשון קיים היה ארבע מאות ועשר שנים עד חורבנו על ידי נבוזראדן שר צבא נבוכדנאצר מלך בבל.
הגמ' מעלה סתירה לכאורה בין פס' מספר ירמיה בו מתואר החורבן בי' אב, לבין הפס' מספר מלכים שהובא לעיל, בו מתואר החורבן בז' אב. מתרצת הגמ' "הא כיצד? בשבעה נכנסו נכרים להיכל, ואכלו וקלקלו בו שביעי שמיני. ותשיעי סמוך לחשכה הציתו בו את האוּר, והיה דולק והולך כל היום כולו" , מסיבה זו נקבע הצום לערב תשעה באב עד ערב עשירי בו.
סיבת החורבן כמקובל בחז"ל היא שלוש עבירות חמורות בהן היו ישראל חוטאין:גילוי עריות, שפיכות דמים ועבודה זרה. הנביאים , לעומת זאת, מצאו את השלטון כאשם בחורבן בשל השחיתות הרבה בה היה נגוע.

החורבן השני, בוצע ע"י טיטוס הרשע.
חייליו של טיטוס מנו כשמונים אלף איש, ובראשם נציב מצרים לשעבר, היהודי טיבריוס יוליוס אלכסנדר. כשבועיים עמלו חייליו של טיטוס לבקוע את חומת העיר בעוד מגיניה מנסים להודפם בעזרת שמן רותח ואבני בליסטראות.
אנשיו של יוחנן מגוש חלב, פרצו בגיחות קצרות מחוץ לחומה ועשו שמות באויב. שהטילו מבוכה ובלבול אצל הרומאים. יוספוס פלוויוס (יוסף בן מתיתיהו) ניסה לשכנע את המגינים להסכים להפסקת אש אך הללו סירבו.
טיטוס החל במתקפה על הר הבית ועל מצודת אנטוניה המבוצרים. הוא הקים סוללת עפר בסמוך לאנטוניה, והעלה עליה את אנשיו, אך יוחנן ואנשיו חפרו מנהרה מתחת לסוללה, ומשעלו עליה הרומאים עם כלי המשחית הכבדים, מוטטו את הסוללה ורבים נהרגו, בתגובה העלה טיטוס את חומות העיר באש וכך חדרו הרומאים ושרפו את היכל ה' עד היסוד.

אסון לאומי נוסף הוא נפילתה של העיר ביתר ע"י הרומאים שמנו כ -8000 חיילים. בעיר ביתר, ממש כמו באחותה הבכורה, ירושלים, נכשלו הרומאים בניסיונם לכבוש בצורה מהירה את העיר ונאלצו להטיל עליה מצור. לצורך המצור בנו הרומאים "דייק" סביב העיר. המדרש מתאר מעשה על פיו חדר כותי לתוך העיר וגרם לבר כוכבא, מנהיג המרד, להעניש את ר' אלעזר המודעי, כביכול בעוון מסירת מידע לאויב. לאחר שנפגע ר' אלעזר, הצליח אדריאנוס קיסר לחדור לעיר ולהחריבה.
הגמ' מספרת כיצד התעורר המרד: כאשר תינוק נולד בעיר ביתר, נהגו לשתול ארז, ולרגל הולדת תינוקת - לשתול שיטה, כשהיו מתחתנים, היו קוצצים אותם ועושים מהם חופה. יום אחד עברה שם בת הקיסר, נשברה דופן העגלה, קצצו הרומאים ארז ותקנו את העגלה, באו הביתרים, התנפלו עליהם והכו אותם. הדבר עורר את חמת הקיסר שראה במעשה זה מרד וכו'.
לאחר נפילת העיר, לא אפשרו הרומאים את קבורת גופותיהם של היהודים. הם רצו להותירן להירקב בביזיון על פני האדמה. על פי המסורת, נשארו הגופות גלויות במשך חודשים, אך לא נרקבו.

בעידן הנוכחי בו פושה התפיסה הפוסט מודרנית, אשר אומרת כי אין משמעות לעבר ולשורשים, וגם המסורת אינה בעלת ערך בעיניה, ישנה חשיבות כפולה ומכופלת, לעניות דעתי, להבנת חשיבות הצומות.
חכמי ישראל ידעו לכוון יפה לליבו של האדם בכל תקופות ההיסטוריה, ולשמר בליבו את זכר המאורעות החשובים בתולדות העם.
ד"ר ישראל אלדד, מי שהיה ממפקדי הלח"י, היה נוהג ללכת מידי ט' באב למוזיאון ישראל שבירושלים. היה ניגש, אותו אלדד, לפסלו של אספסיאנוס קיסר, מביט בעיניו ואמר לו: " אספסיאנוס קיסר, ירושלים אינה איליה קפיטולינה וישראל אינה פלשתינה".