כמה תהיה מוכן לשלם עבור משהו שאתה מאמין בו?!

"תגיד, אחי, מה אומר לך השם 'אברהם בן אברהם'?"
הרמתי את העיניים מן הספר העבה שניסיתי לצלול לתוכו ללא הצלחה יתירה בחצי השעה האחרונה, וראיתי את העיניים המחייכות של רוני, חברי ללימודים, מביטות בי בשובבות.
"האמת? שום דבר", עניתי, מנמיך את קולי, שלא להסתבך שוב עם הספרנית הקפדנית של האוניברסיטה, "אני לא מכיר אותו בכלל, וחוץ מזה, איזה מין שם מוזר זה? למה שיקראו לבן אדם בשם של אבא שלו?!"
"ממש לא", אמר רוני, "נתקלתי פה בסיפור מדהים. יש'ך שלוש דקות, לא?!", ומבלי לחכות לתשובה דחף לפניי ספר ישן ומאובק שהיה פתוח באמצעו. לא הייתה לי יותר מדי ברירה. התחלתי לקרוא:

"ולנטין פוטוצקי נולד עם כפית זהב בפה. כבן למשפחת אצולה פולנית הידועה בכמות אדמותיה, בעושרה הרב ובקרבתה למלך, כבר מרגע שהגיח לאוויר העולם היה צפוי לו עתיד מזהיר. הוא היה בן יחיד להוריו ויורש העצר של תואר האצולה הנחשק, ובגיל עשרים נשלח לפריז לאוניברסיטה יוקרתית כדי להשלים את השכלתו. עם כישרונותיו המעולים נדמה היה ששום דבר לא יעצור את הצעיר הזה מלטפס במהרה בסולם המעמד והעוצמה.
אלא שהכול השתנה בערב סגרירי אחד. במסגרת טיוליו בעיר האורות עצר בבית מרזח מקומי לשתות כוסית יין. מנהל המקום היה יהודי זקן שהתפרנס ממכירת היין, אך ניצל את כל זמנו הפנוי ללמוד תורה בחדר צדדי. סקרנותו של פוטוצקי הצעיר התעוררה למשמע קולות הלימוד והוא התעניין אצל הזקן במה הוא עוסק. הם החלו לשוחח על התוכן שלמד הזקן. השיחה הזו פתחה לפני פוטוצקי עולם חדש שלא היה מוכר לו עד אותו היום, והוא המשיך להגיע לשם שוב ושוב כדי ללמוד תורה מפי היהודי. עם הזמן משהו בעולמו הפנימי השתנה והוא חש משיכה אל הדרך החדשה שנגלתה לפניו.
משפחתו האצילית הייתה נוצרית-קתולית אדוקה ובאותם הימים של ראשית המאה ה-18 החוק הפולני אסר על החלפת דת מנצרות ליהדות. העונש על הפרת החוק היה מוות. אך בלבו של פוטוצקי גמלה ההחלטה לשנות כיוון ולהעלות את חייו על מסלול חדש, והפעם כיהודי. פוטוצקי נפגש עם הרב של אמסטרדם וביקש ממנו שיסייע לו בתהליך הגיור. בשלב ראשון הרב ניסה להניא אותו מהעניין ולהעמיד אותו בפני המחיר הכבד שהוא עומד לשלם על הצעד הזה. מעולם לא היה קל להיות יהודי, ובפרט לא בימים ההם, כשרציחות, פוגרומים ורדיפות היו דבר שבשגרה. אך ולנטין פוטוצקי היה נחוש בדעתו והוא התעקש להגשים את חלומו להתגייר ולהצטרף לעם ישראל. אחרי שעשה את הצעד הזה הוא קיבל שם שהיה מקובל אצל גרי צדק "אברהם בן אברהם", על שמו של אברהם אבינו, הראשון שגילה את האמונה בא-ל אחד בתוך עולם שטוף אליליות וכפירה.
בשעה שרשת שליחי הכנסייה נפרשה על פני כל אירופה על מנת לגלות את עקבותיו של פוטוצקי הצעיר, ישב הלה בבית המדרש בוילנה שבפולין ולמד תורה בשקידה. בעקבות הלשנה של יהודי מקומי שכעס על פוטוצקי על איזה עניין פעוט נתגלה מקום מושבו והוא נאסר. בשלב הראשון ניסו בני משפחתו לשכנע אותו לחזור בו ולשוב לחיקה של הדת הנוצרית אבל כשראו שהוא עומד איתן בדעתו הוא נמסר בידי האינקוויזיציה ועבר עינויי תופת כדי 'לשכנע' אותו לחזור לדתם. בסופו של דבר, כשכל מאמציהם לא צלחו, פוטוצקי הועמד לפני בית דין אינקביזיטורי של הכנסייה ונידון למוות. נקבע כי המועד בו יועלה על המוקד במעמד פומבי, בכיכר המרכזית של העיר וילנה – יהיה היום השני של חג השבועות.
דממת מוות שררה אותו יום - ז' סיוון תק"ט, 24 במאי 1749, היום המיועד להוצאתו להורג. ראשי הקהילה הזהירו את תושבי וילנה לא לצאת מפתח ביתם, מחשש פרעות השכנים. עם אור הבוקר הוצא גר הצדק אברהם בן אברהם מכלאו, כשהוא כבול בכבלי ברזל וצלב עץ קשור על צווארו. בדממת המוות ששררה ברחובות העיר נשמע קול צעדיהם של שלוחי האינקביזיציה שליוו את קורבנם בדרכו האחרונה. בגאווה צעד אל המדורה וקריאה אדירה של "שמע ישראל" הדהדה באזני אלפי הגויים, שהופתעו לראות את הצעיר האמיץ קופץ בגבורה לתוך הלהבות.
הכנסייה הנוצרית, שראתה באירוע משום בזיון לכנסייה ולמשפחת פוטוצקי בעלת ההשפעה, אסרה על קבורת אפרו, ורק לאחר שוחד שנתן אחד מיהודי הקהילה ניתן חלק מאפרו ונלקח לקבורה בבית העלמין היהודי שם. טרם פטירתו של אחד מגדולי ישראל בימים ההם - ר' אליהו הידוע בכינוי הגאון מוילנא, הוא ביקש ממשפחתו ותלמידיו רק דבר אחד – הוא מעוניין להיקבר לידו של גר הצדק אברהם בן אברהם".

הרמתי את העיניים מן הספר וראיתי את רוני מביט בי בציפייה. "נו, מה אתה אומר?!", שאל.
"באמת מרשים", אמרתי, "להיות מוכן לשלם מחיר כל כך גבוה ולוותר העתיד שצפוי לך בגלל משהו שאתה מאמין בו. הלוואי שלי היה את האומץ הזה…".
"לי, הסיפור הזה נגע דווקא בנקודה אחרת", אמר רוני, "בשבילנו להיות יהודים, זה דבר כל כך בנאלי וסתמי. הרי פשוט... נולדנו ככה. לא התאמצנו ולא שילמנו מחיר גבוה בשביל לזכות לזה. זה כל כך מובן מאליו עד שלפעמים אנחנו מרשים לעצמנו אפילו לזלזל בזה. פתאום כשאתה קורא על בן אדם כזה, ועל מה שהוא היה מוכן לעשות בשביל להיות יהודי, אתה עוצר רגע ואומר לעצמך 'וואלה, בן אדם! כנראה יש בזה משהו. טיפת כבוד למה שאתה לא יזיק לך…".
מי יודע, אולי השיחה הזו הייתה יכולה להימשך עוד קצת, אלא שהעיניים החודרות של הספרנית שננעצו בגבי, קטעו את הדיון שלנו בבת אחת...