מאמר הדור - חלק ג

בפעם שעברה ראינו כי במאמר "הדור" (עקבי הצאן, עמ' קיב) קובע הרב קוק כי בהתקדמותו הרוחנית של האדם הפרטי (ובעומק הדברים, של החברה כולה) ישנם שני שלבים: הראשון הינו שלב 'הכובש' אשר משמעותו עבודת ד' 'שלא לשמה', עבודה היונקת את כוחה מגורמים הטרונומיים (חיצוניים) לאדם - כיבוש של הנטיות הטבעיות מתוך בקשת שכר או החשש מן העונש. אולם השלב השני והמעולה יותר הינו שלב 'הישר' - עבודת ד' 'לשמה', עבודה המוּנעת מגורמים אוטונומיים (פנימיים) לאדם, מן הנטיה המצפונית והישרות האישיותית המזדהה עם התכנים.
יש צורך להבין כי המעבר בין שתי המדרגות הללו של עבודת ד' אינו דבר של מה בכך. על פי דבריו של הרב קוק ישנם תנאים הכרחיים במעבר מהמצב המוסרי של הכובש אל המדרגה האידיאלית של הישר: "כאשר (האדם) יוסיף לקח וישתמש באורה של תורה מצורף עם המאור השכלי והנטיה הטבעית שבלב הישר והתמים שהתעורר יפה אז ימצא כי הוא איננו צריך להיות כל כך בעל מלחמות" (שם).

דהיינו, על מנת להתקדם ממדרגת 'הכובש' למדרגת 'הישר' צריך האדם להשתעבד לאורך זמן לעולה של תורה - הן על ידי רכישת תובנות תורניות והן בהמשכיותו של מעמד ההכנעה כלפי עקרונות המוסר החיצוני לנפש. אולם מהלך נפשי זה - הכובש ומדכא מבחוץ את הצדדים האישיותיים השליליים - איננו יכול להתגדר בפני עצמו. במקביל, קיימת החובה לעורר אף את הנטייה המצפונית, כלומר, לא להזניח את השאיפה הפנימית לישרות ואת נקודות ההזדהות עם המוסר התורני החבויות גם בשלב זה בנפש האדם - אלא להמשיך ולטפחן, עד הרחבתן לכל מכלול האישיות.

מכל מקום, לאחר עמל רב, המשולב משני המהלכים הנפשיים הללו, יגיע האדם אט אט למדרגת הישר אשר בה "ימצא כי הוא איננו צריך להיות כל כך בעל מלחמות" - נטיות חייו כה התעדנו עד כי אין מתעוררים בו עוד היצרים השפלים, הזוקקים דיכוי. קרי, בעוד שלעבודת הכיבוש מתלווה מתח מסוים הנובע מהצורך להילחם, במובן זה או אחר, ברצונות הספונטניים - הרי האישיות הישרותית, המזדהה עם דבר ד' באופן טוטאלי, אשר כוחות נפשה אינם מסוכסכים וקרועים וממילא רוחשת אמון לרצונותיה הטבעיים - אישיות מסוג זה זורמת על פי טבעהּ ואינה זקוקה למעצורים כה רבים.
"ואם לפעמים יהיה לו צורך במלחמה, יראה גבורה אחרת, ולגמרי אחרת, כי לא יכבוש את שום כח מכחות נפשו שיהיו אסורים וכלואים, שלא יעשו מאומה כי-אם יקחם, ישעבדם בחבלי אדם ובעבותות אהבה אל הטוב ואל היושר" (שם) - כלומר, במדרגת הישר: א) עקב ההזדהות המוחלטת עם המוסר התורני - נטיות החיים מופיעות על פי רוב בהתאמה בדרך הטוב והיושר, מצב המאפשר 'הורדת מתח' בעבודה המוסרית. (כדוגמא: בניגוד לאדם הכובש המוּנע ביסוד אישיותו מתחושות גאווה וכבוד, ועל כן זקוק ליזום נקיטת מעשי ענווה חיצוניים על מנת להתרחק מהן - הרי האדם הישר, אשר אינו שת ליבו לכך, אינו נצרך להקפיד כל העת על דפוס חיים הממעיט את כבודו).

ב) מעבר לכך, אף היכן שנטיות החיים גואות ועולות בצורתן היצרית-שלילית - דרך הטיפול בהן בשלב הישרות אינו על ידי דיכויין, אלא בהפנייתן "אל הטוב ואל היושר". המימד המוסרי העליון אינו נלחם בנטיות החיים אלא מצמיח ומפרה אותן ונותן לכל אחת מהן את פרנסתה הראויה ועל כן האדם הישר, דרך משל, יתעל את יצר הגאווה שבו (ובוודאי את תביעת-נפשו הבסיסית לכבוד עצמי, החיובית מצד עצמה) - לכיוון קונסטרוקטיבי של הכרת ערכו האישי, התפארות באומה הישראלית וכדומה. זאת מפני כי מצד המבט הפנימי אין הגאווה כוח השלוּל לחלוטין מן המציאות, השלילה מתראה רק כאשר כוח מסוים מגיע בניתוק מן ההקשר הכללי, אולם היכן שהנטיות מופיעות בקונטקס המתאים - "לכֹּל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים" (קהלת ג, א). [הדברים מקבילים לתהליך התפתחותו הרוחנית של האדם במעלה 'מסילת הישרים' המופיע בבריתא מסכת עבודה זרה (כ, ב) המתחיל מן ה"תורה" המביאה לידי "זהירות", "זריזות", "נקיות" ו"פרישות" - כלומר תהליכי כיבוש היצר על מדרגותיו השונות שראשיתם מתוך "תורה", עד סופו של התהליך המביא לידי "קדֻשה" - מדרגת הישר המקדש את כלל נטיות חייו של האדם כדברי הרמח"ל (מסילת ישרים, כו): "והנה האיש המתקדש בקדֻשת בוראו אפילו מעשיו הגשמיים חוזרים להיות עניני קדֻשה ממש... כן המאכל והמשתה שהאיש הקדוש אוכל, עילוי הוא למאכל ההוא ולמשתה ההוא, כאילו נקרב על גבי המזבח ממש... "].