מאמר הדור - חלק ב

במאמר "הדור" (עקבי הצאן, עמ' קיב) מציין הרב קוק כי בהתקדמותו הרוחנית של האדם הפרטי (ובעומק הדברים, של החברה כולה) ישנם שני שלבים: הראשון הינו שלב 'הכובש' אשר משמעותו עבודת ד' 'שלא לשמה', עבודה היונקת את כוחה מגורמים הטרונומיים (חיצוניים) לאדם - כיבוש של הנטיות הטבעיות מתוך בקשת השכר או החשש מן העונש. אולם השלב השני והמעולה יותר הינו שלב 'הישר' - עבודת ד' 'לשמה', עבודה המוּנעת מגורמים אוטונומיים (פנימיים) לאדם, מן הנטיה המצפונית והישרות האישיותית המזדהה עם התכנים.

הביטויים "כובש" ו"ישר" לקוחים מלשונו של הרב יעקב צבי מעקלענבורג (הכתב והקבלה בראשית מז, ט). רבינו בחיי משתמש לתיאור מדרגת הכובש במינוח "הערת התורה" - ציות לדבר ד' מתוך הכרת התובנות התורניות בדבר השכר והעונש, ובמינוח "הערת השכל" - לתיאור מדרגת הישר המבטאת מצב בו כבר הִפְנים האדם בשכלו את התכנים הרוחניים (חובות הלבבות בתרגום אבן תיבון, שער עבודת האלהים, פרק ג). מכל מקום על פי שניהם - וכן על פי הסברו של הרב קוק במאמר "הדור" - מדובר בשתי דרגות של עבודת ד' באותו אדם עצמו ובאותם מעשים. לעומתם, במשנתו של רבי שניאור זלמן מלאדי (תניא, ליקוטי אמרים י-יג, כז) מופיעות שתי המדרגות הללו ("בינוני" - האדם בעל 'מלחמת היצר' הכובש את תאוותיו, ו"צדיק" - הישר אשר כבר איננו נצרך להלחם בהן) - כביטוי לשני סוגי אנשים בעלי עבודת ד' שונה מעת לידתם כמעט ללא אפשרות שינוי במהלך חייהם, וכן אצל הרמב"ם (הקדמות הרמב"ם למשנה בתרגום הרב שילת, שמונה פרקים, ו) הן מובאות בביטויים "המושל בנפשו" - השולט על יצריו הספונטניים בדרך כיבוש ו"הַמְעֻלֶּה" - האדם הישר, בעל המעלה, המזדהה עם עבודת ד' - כדרכים שונות של עבודת ד' המיועדות למעשים שונים (מצוות "שמעיות" יש לקיימן בדרך כבישה ומצוות "שכליות" - בדרך ישרות).

קיימת אמנם האפשרות לומר כי בנקודה זו חולק הרב קוק על הרמב"ם ובעל התניא, אולם אף ניתן ליישב את הקושי ולומר כי כל אחת מן השיטות מתייחסת לתקופה אחרת. כלומר, חידושו של הרב קוק הינו בהצבעתו על השינוי באופיים הנפשי של בני הדורות שלנו לעומת ימים עברו: אם בימי הגלות לא ניתן היה להגיע למדרגה איכותית של ישרות בעבודת ד' - למעט אנשים בודדים או במעשים מסוימים כדעת בעל התניא והרמב"ם - הרי כעת, כאשר חוזרת האומה לארצה ו"כנסת ישראל התנערה לתחייה" (עקבי הצאן, עמ' קיד) מלמדנו הרב קוק כי הולכת ומופיעה התביעה הישרותית בהמון הרחב המאפשרת לדור כולו, בכל מכלול עבודת ד' שלו, להגיע להפנמה ולהזדהות עם המגמות הרוחניות.
מכל מקום, כל אחת מן הדרגות הללו מאופיינת בעבודה מוסרית שונה: בזמן בו שרוי האדם במדרגת 'הכובש', דהיינו, איננו מזדהה עדיין עם המגמות הרוחניות ומציית לדבר ד' עקב פחד או פיתוי חיצוני - תתאפיין עבודתו המוסרית בכיבוש ודיכוי נטיות חייו הספונטניות המושכות אותו לכיוונים אחרים. מדרגת 'הישר' לעומת זאת, תתאפיין בתחושת הרמוניה ושלמות.

על פי זאת מובן כי למרות הכרחיותו של שלב הכיבוש כשלב מקדים, בו נלחם האדם בצדדים השפלים של אישיותו מתלווה לדרך 'הכובש' חסרון מהותי: כאשר נמצאת נפש האדם מסוכסכת וקרועה כל העת ממלחמות פנימיות - מתפתחות בה עם הזמן תחושות תסכול, הדחקות ומעצורים נפשיים, וסופו של כל חוב ב"בעל חוב שהוא דוחק" (ירושלמי, פאה ח, ז) - כוחות החיים תובעים את שלהם ועלולים להתפרץ בצורה זו או אחרת. אם כן, הדרך המעולה יותר הינה דרך 'הישר' - המציאות ההרמונית אשר בה, מתוך הזדהותו המוחלטת של האדם עם דבר ד', זורמים נטיות חייו באופן טבעי אל הטוב והיושר ללא המדיניות הכובשנית של דיכוי הכוחות והמעטתם. אם בשלב הכיבוש ההרמוניה האישיותית איננה מוחשת עדיין במילואה, והמלחמה המתמדת בנטיות החיים הטבעיות הינה בבחינת "אור זרוע לצדיק" (תהלים צז, יא) - הטמנת הזרעים לעתיד ללא תחושת הזדהות עכשווית, הרי "הזֹרעים בדמעה - ברנה יקצֹרו" (שם קכו, ה): לאחר עמל הכיבוש, כאשר מגיעים לשלב הישר, להזדהות פנימית עם התוכן הערכי - אין מעצור לכוחות הנפש, מעצור המביא לעצב, אלא "ולישרי לב שמחה" (שם צז, יא): זרימה נפשית-הרמונית ללא מחסומים.