הפעם גם אני צם

הפעם, גם אני צם.

במשך השנים, היו מעת לעת קריאות לְצום ציבורי ייחודי.
דע עקא, פעמים רבות הייתה תחושה, שזה משהו ששמור לרבנים חשובים או תלמידי ישיבה.

הפעם, זה שונה.

יש רגעים בחייה של אומה, בהם אתה מרגיש רצון פנימי לצום.
להיות שותף, לכאב ולתפילה.
לחרדה ולתקווה.
על גוש קטיף, משפחות וישובים, מבוגרים וילדים.
על צפון השומרון ולב הארץ.

רצון לצום- עלינו, ועל כל מה שאנו מאמינים בו.
לצום ולהתפלל, על העם הזה ועתידו היהודי.
על יכולתו להיות נאמן ומחובר לשורשיו, בעת רוחות

עזות מנסות לנתק כל כך הרבה.

לצום, יחד עם עוד עשרות אלפים, למען המשך בניין הקשר שלנו לארץ הזאת.
לצום, למען יקבלו חיילנו פקודות לשמור עלינו, ולא חלילה אחרות.
לצום, למען נזכה שישרור בין כולנו שלום בית, מתוך הבנה וקירבה, חמלה ואהבה.

לצום, למען נזכה להבין את רצון ה' מאיתנו בעת הזאת, ולמען נמצא בתוכנו את הכוחות לממשו.
לצום ולזעוק: "אבינו מלכינו, קרע רוע גזר דינינו"
לצום, למען השם, ולמען עמו ונחלתו.
לצום, בתקווה להיות ראויים לגודל האתגרים והתקוות.

"כי איככה אוכל וראיתי ברעה אשר ימצא את עמי, ואיככה אוכל וראיתי באובדן מולדתי".

לצום, ביום ה' זה, ו' אדר ב' (17.3), מהבוקר ועד חצות היום.

לצום, תוך תפילה שגם בנו יתקיים במהרה:

"ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר"

הפעם, גם אני צם.