איסור (?!) טהרה

"דתני ר' יהודה אומר אין דברי תורה מקבלין טומאה.
ר' יוסי בר חלפתא הוה אתי באיסמטא בליליא והוה חמרא מהלך בתריה (ר' יוסי בן חלפתא היה בא בסימטא בלילה והיה חמר מהלך אחריו)
על חד בית שיח (הגיעו לבור מים)
א"ל: ההוא גברא בעי מסחי (אמר לו: 'אותו אדם' – אני - מבקש לטבול)
א"ל: לא תסכן נפשך. (לא הרשה לו רבי יוסי לטבול, בגלל הסכנה שבדבר)
א"ל: מן נדה ומן אשת איש ההוא גברא בעי למיסחי! (אני לא רוצה לטבול סתם, אלא שעברתי על איסור נידה ואיסור אשת איש ומטומאות אלו אני מבקש להיטהר)
אפי' כן א"ל: לא תסכן בנפשך.
כיון דלא שמע ליה א"ל: ייחות ההוא גברא ולא יסוק (יירד אותו אדם ולא יעלה)
וכן הוות ליה". (וכך אירע לו)
(ירושלמי ברכות דף כ"ו ע"ב פרק ג' סוף הלכה ד')

מעשה זה נראה פשוט. אדם חוטא, בכפליים, נידון למוּת בָּמים, בהם ביקש להיטהר.

הסיבה הנראית היא, אי שמיעה בקול חכמים.

במבט קצת יותר חודר ברור שיש כאן יותר:

אותו האיש מסמל כביכול את זה החפץ בטהרה ואילו רבי יוסי בר חלפתא מסמל כביכול את זה המתנגד לטהרה...

ניגודיות זו מראה עד כמה אין המעשה מגלה את כל שבו.

ברור, שאותו האיש הוא טמא, משוקץ ומתועב. טמא במעשיו, משוקץ בכוונת ההיטהרות הקלה שלו, ומתועב בסרבנותו להלכה – בסוף כבתחילה.

אלא שרבי יוסי אינו דן אותו למיתה על כך שעשה את מעשיו המתועבים.

רבי יוסי נראה כמי שכלל אינו עוסק בעברו של אותו האיש – הוא עוסק בהלכה, וההלכה אוסרת סיכון הנפש בטבילה לילית בבור חלקלק, כנראה בחורף, בשל טבילה לטהרה, בין לסתם 'ההוא גברא' בין לכזה כפי שהתגלה שהוא.

אלא שלאותו האיש לחוץ ליטהר, הוא בהול על טהרה ובעל 'מסירות נפש' על מקוואות – ובכל זאת ר"י אוסר עליו לטבול.

לכאורה מה חידוש יש בכך? והרי זו סכנה!

אלא שהיתה יכולה לעלות על דעתנו מחשבה ועל פיה מי שעבר עבירה כה נוראה, ראוי לו מדין תשובת המשקל שטבילתו לא תבוא לו בקלות – משמיענו ר"י שלא! חשבון ההלכה פשוט וקובע.

גם רובד זה של הבנה מתבקש אחרי עיון קל, בייחוד שאותו רשע היה גם עם הארץ גדול ('באופן טבעי' עקב מעשיו. 'באופן טבעי'? נראה שלאו דוקא תמיד, וכבר היו דברים מעולם) כיון שדין הבא על הנדה, וכל שכן הבא על אשת איש אין לו טהרה במקוה, אלא האחרון עונשו מיתת בי"ד והראשון טמא בטומאתה הארוכה.

----------------------------------------

אך נראה שרובד עמוק יותר גנוז כאן, וכמה הן הסיבות להרגשתו:

א.      איך תובן יוזמת פנייתו של אותו האיש לריב"ח באומרו 'בעי מסחי'?

ב.       מה פשר תגובתו המהירה של אותו חמר לָאיסור לטבול, תגובה המלווה בהסברה חושפנית כל כך של האיש את חטאיו?

ג.        מדוע באה פסקנותו החריפה של ריב"ח לאותו האיש, שימות בטבילתו, בלא כל צד רך או מתחשב, הגם שקודם לכן, כששמע את פרטי העבירה, במקום בו היינו מצפים לזעזוע מהמעשה הנורא, ריב"ח רק חוזר על דבריו בדבר איסור סיכון עצמו בטבילה. (מדיוק הלשון נראה שלא ריב"ח אמר לו את המילים 'אפילו כך' לא תסתכן, אלא שתי המילים הראשונות הן של מסדר הגמרא, שמדגיש שלמרות זאת, למרות שלכאורה במציאות כה קשה היינו מצפים לתשובה אחרת, למרות זאת 'אמר לו לא תסתכן').

כיון שכן, נראה שיש במעשה זה מימד נוסף, מימד הבא לברר את הלכי הנפש של בעל העבירה / בעל התשובה.

בעל התשובה שלפנינו נגוע קשות. הנגע שלו הינו רוחני וחומרתו אינה רק במעשה העבירה אלא יותר במישור של היחס הנפשי אליה.

הלך הרוח של אותו האיש הינו של קלות דעת ושויון נפש.

ואת זאת רוצה ריב"ח לזעזע.

הוא מבקש לנער את האיש מאוירת שויות הנפש הרוחנית בה הוא נמצא, אוירה שעל פיה הוא יעשה מה שיחפוץ ובכל עת שירצה, ו'גם באמצע הלילה' מערכת הקודש 'עומדת לרשותו' של החוטא. קלילותו בביצוע עבירה כה חמורה מתבטאת גם בשוויון הנפש כלפי הטבילה. הלשון 'על חד בית שיח' מציינת את המקריות של הימצאות הטהרה – הוא לא חיפש אותה, אך כשבמקרה נמצאה לו, אז למה לא? 'זה דוקא מסתדר לו טוב' אחרי הלילה הסוער שעבר על נפשו המתחבטת בחטאה, בבחינת, 'חטאת? טבול, ועבור לעבירה הבאה', כי 'מקוה עומד לשירות בועלי הנידות ונשות האיש'.

ריב"ח מבחין שטבילה לא תטהר את ה'ראש' של אותו חמר. מה שיכול לעזור לו הוא – אולי - דוקא שלא יטבול.

אז, בלא שתהיה לו כל הווא אמינא של כפרה או טהרה, שרק עשויה להוביל לעוד מעשים כאלו שנעשו, אז אולי יתיישב בדעתו תחת ענן העבירה שלא סולק מעליו במקוה, ואפשר שתתילד בו אוירה של שינוי, אוירה שלא תבוא כל עוד המקוה פתוח לשירות הטמא המזיד. רבי יוסי בר חלפתא מבקש לחסום את המבט המייחס לצד המעשי של ההלכה, הטבילה במקרה זה, איזו טכניקה העוקרת את המעש הנפשי, מה שהוא היפך עניינה של ההלכה,  לישר דרך לאיזון הנפש הישרה (דוגמא או שורש להנהגה כזו הוא מאמחז"ל:

"ואמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן מאי דכתיב: 'שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים'? שמור עצמך שלא תחטא ואם תחטא הבא קרבן לפני. 'וקרוב לשמע דברי חכמים' אמר רבא: הוי קרוב לשמוע דברי חכמים שאם חוטאים מביאים קרבן ועושים תשובה.

'מתת הכסילים זבח' אל תהי ככסילים שחוטאים ומביאים קרבן ואין עושים תשובה.

'כי אינם יודעים לעשות רע', אי הכי צדיקים נינהו? אלא אל תהי ככסילים שחוטאים ומביאים קרבן ואינם יודעים אם על הטובה הם מביאים אם על הרעה הם מביאים אמר הקדוש ברוך הוא בין טוב לרע אינן מבחינים והם מביאים קרבן". ברכות דף כ"ג ע"א)

ריב"ח מבין שהמקוה במקרה זה אינו אלא מכשיר – תרתי משמע – לחטא, עקב להיטותו של אותו איש ליטהר.

לכן איננו שומעים אף מילת התייחסות לעצם היותו של האיש בעל עבירה, ומן החמורות והמטונפות ביותר לנפש יהודי. לולי תיקון מצב הנפש הבסיסי של אותו יהודי, גם כל דברי מוסר או תוכחה לא יפלו על נפש ישרה, ואם כך, 'חבל על הזמן' (דוגמא להקפדה על שימור מצב נפשי מתוקן, גם בלא כל משמעות הלכתית מעשית של הדבר, היא המצווה על הרוצח בשגגה לומר למכבדיו בעיר המקלט 'רוצח אני' (משנה סוף שביעית. סופ"ב מכות. רמב"ם, רוצח, פ"ז ה"ז) 'כלומר שצריך להודיע ולפרסם שהוא נכנע ועצב למה שבאה תקלה על ידו' (מאירי מכות))

לו אכן מערכת של קדושה וטהרה עמדה מול עיניו, כי אז אחת משתים או שתים כאחד: או לא היה בא על אותה אישה / נשים, או היה מקבל עליו את הוראת חכמים. אבל כשריב"ח מבין זאת, שלא תורה ולא טהרה מול עיני אותו איש, וממילא גם לא כל אופן של תיקון – הפטיר את דינו ההלכתי, שמשלב באופן 'ירושלמי / צברי / ציני'  את רצונו של האיש ואת רצון בוראו, שיירד לטבול – ויישאר שם: 'וכך הות ליה'.