ליד קברו של גיל

בקור אחד בבית חולים, סבוב קטן במחלקות
קפיצה קטנה לבית קברות והנה כל הצרות מתגמדות
אתמול הייתי בבית קברות
היה כל כך שקט, עיניי ראו אלפי נרות
עיניי קלטו עיניים בוכות, אלפי קברים
חלקם ישנים, חלקם חדשים, הרבה אנשים קבורים וכולם
כולם היו פעם בעולם הזה חיים
אנשים בעלי משפחות, ילדים, צעירים, מבוגרים
והם כבר לא אתנו והם כבר לא פה
ראיתי אנשים בוכים, ראיתי דמעות זולגות
ראיתי עיניים בוכות, פתאום הרהרתי לעצמי
פתאום עלתה המחשבה, הרי בסוף
בסוף כולנו נעצור באותה התחנה
והכל כל כך ברור והכל כל כך מוסבר
מראים לנו את הסוף, נותנים לנו את הבחירה
ואפילו את הדרך הנכונה
ואנו לא יודעים מתי נגיע לתחנה האחרונה
ואנשים, אני לא מבין, אנשים רצים
אנשים עצבנים, אנשים כועסים
אנשים על עצמם לא שומרים, אנשים מסתכנים
כאילו אין סוף לחיים, והצחוק הוא שהם לא יודעים
מתי הם כבר לא יהיו בין החיים
מה זה כל כך לא מובן? לא ניקח דבר, כלום
אז למה הלחץ? למה לחיות בדמיונות?
הרי בסוף ליד כל הקברים
שמישהו אומר כמה מילים ומסכם את כל החיים
כמה היינו עוזרים, או אם היינו אנשים טובים
כמה שאנו חסרים, מה תמיד נשאר בזיכרון?
רק המעשים שבחיינו אנו עושים
אז, כמה זה חשוב איך אחד לשני אנו מתנהגים
כי זה רק מה שבסוף כולם זוכרים
אתמול הייתי בבית קברות
עמדתי ליד הקבר של גיל ז"ל, אח של אישתי
ילד נפלא, כל כך כואב שהוא אתנו לא נמצא
ואישתי רוית בכתה, אז הבנתי איזו נשמה איבדנו
איזו נשמה טהורה, גיל, לעולם לא נשכח
גיל אוהבים אנחנו אותך
אנו בטוחים שאבא במרומים שומר עליך לעולמים
אתה חלק מאתנו כל החיים
נשמה כמו שלך לעולם לא שוכחים.