חינוך ילדינו לצדקה

כל משפחה בנויה על אדני יסוד שאינם רק פיסיים. למשל, ישנן משפחות בהן גדלים כולם סביב מוסיקה. מנגינות קלאסיות מושמעות תדיר בבית, ומגיל צעיר כל ילד לומד לנגן בכלי נגינה. ההורים מאמינים בחשיבות של חינוך מוסיקלי והם משקיעים בו רבות. במשפחה אחרת, ערכים כמו אהבת הארץ וידיעתה ניצבים במרכז. בהיותו בן כמה שבועות מצטרף התינוק לטיולים המשפחתיים הרבים. כל בן משפחה יודע להגדיר בעל פה שלל ציפורים ופרחים, והאב הוא אנציקלופדיה מהלכת של היסטוריה ארצישראלית. הטיולים הם חלק בלתי נפרד מן "הטבע המשפחתי", והבת הבכורה ציינה את יום בת המצוה שלה על ידי טיול לבני משפחה, שבו היא שימשה כמדריכה. במשפחה שלישית, עצם ערך המשפחה ניצב במקום גבוה בסולם העדיפויות. אין יום שבו לא מדברים בטלפון עם הדודים, וכמעט כל שבוע נפגשים בהרכבי משפחה רחבים.
כל זה מהווה הדגמה של עיקרון בסיסי בחינוך משפחתי.
בטירונות כבר לימדו אותנו, שיש דברים שאינם נקנים רק דרך הראש, אלא גם "דרך הרגליים". עוד תרגולת ועוד עשייה, מסייעים בהפנמת התנהגות והפיכתה למעין טבע.
עיקרון זה נכון גם בחינוך לחיי מצוות. החינוך בבית מוקנה גם בעזרת הסברה, אך בעיקר על ידי עשייה. לשמירת שבת מחנכים, לא רק על ידי דיבורים, אלא גם בישיבה סביב שולחן שבת, כשהילדים שותפים. בפסח עורכים "ליל סדר", לה שותפים הילדים. אמנם, בחינוך למצוות מסבירים ומדברים, בבחינת "ושיננתם לבניך", אך במקביל עושים ומתרגלים, בבחינת "ותרגילנו בתורתך". אני בונה סוכה ובניי בונים אתי. אני יושב בסוכה והם לצִדי. אני קונה ארבעת המינים, וקונה "סט" גם בעבורם. באופן זה מחנכים לקיום תורה ומצוות ברוב המשפחות. האב הולך לתפילה וילדיו עמו, מחפש חמץ וילדיו אוחזים בנוצה, מבדיל בצאת השבת ובִתו אוחזת את נר ההבדלה בגובה של החתן המיועד...

א. "תורת חסד על לשונה"?

כך, כמעט בכל מצוות העשה הממשיות, אנו מחנכים את ילדינו לחיי תורה. כמעט בכל המצוות, אך לא בכולן. מצווה מרכזית ביותר, מצווה המהווה אחד מעמודי התווך של עם ישראל לדורותיו, כמעט ואינו זוכה לחינוך שכזה – מצוות הצדקה.
חייבין אנו להיזהר במצוות צדקה יותר מכל מצות עשה; שהצדקה סימן לצדיק, זרע אברהם אבינו... ואין כסא ישראל מתכונן ודת האמת עומדת אלא בצדקה... ואין ישראל נגאלין אלא בצדקה, שנאמר: "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"... כל המרחם מרחמין עליו... וכל מי שהוא אכזרי ואינו מרחם, יש לחוש לייחוסו, שאין האכזריות מצויה אלא בעכו"ם... וכל ישראל והנלווה עליהם כאחים הם... ואם לא ירחם האח על האח, מי ירחם עליו?... כל המעלים עיניו מן הצדקה הרי זה נקרא בליעל.
(רמב"ם, הל' מתנות עניים פרק י)

אמנם, לעתים רואה הילד כיצד הוריו מקיימים את מצוות הצדקה, כיצד מושיטים מטבע למְקַבץ נדבות בסמטת רחוב או בְּדלת הבית. אם זכה, אזי גם בהיותו בגן ביקשו ממנו להביא מטבע בימי שישי, בְּמצוה שמשום מה החליטה הגננת לקשור לשבת. אבל מעבר לזה, כמעט ואין מפגש של הילד עם חינוך עקבי למתן צדקה.
קיימות שלוש סיבות עיקריות היכולות להסביר מדוע כמעט אין הילד מתחנך בצורה משמעותית למתן צדקה:
א. בבתים שיכולים, הצדקה העיקרית נתרמת דרך הוראות קבע, בצ'קים הנשלחים בדואר וכו'. לְדָבר זה הילד אינו נחשף. ראשית, מפני שהוא לא שותף לניהול הכספי של הבית. הוראות הקבע יורדת אוטומטית מהחשבון העו"ש, ובדרך כלל הוא אינו מודע לעניין. שנית, בבתים רבים כלל אין נוהגים לשתף את הילדים בתחומים הכלכליים. הרי אם ידע כיצד אני מפריש 10% לצדקה, ממילא ידע את הכנסותיי. רוב ההורים חשים שעליהם לבסס בגיל הצעיר את החינוך לערכים ולמצוות, ולא למודעות כלכלית. הם רוצים לגדל את הילד בתחושת ביטחון, מבלי שייחשף לגובה המשכורות של ההורים. ממילא, גם על ההפרשות לצדקה הילדים אינם יודעים.

ב. ילד אינו יכול להפריש צדקה בעצמו, פשוט מפני שאין לו כסף משלו. זאת לעומת מצוות אחרות, שאותן הוא מקיים בנקל. הוא מתלבש, אז ממילא יש לו ציצית משלו. בחנוכייה שהוא בנה בגן הוא מדליק נרות. אך מכיוון שכסף ממשי משלו אין לו, כיצד יתחנך מצעירותו למתן צדקה אמיתית משלו? לכל היותר ניתן לצייד אותו באופן יזום במטבע של ההורים, ולבקש שהוא יכניס אותו לקופת הצדקה.

ג. סיבה שלישית לכך שהילד אינו מתחנך בצורה מספיק משמעותית למצוות הצדקה ומרכזיותה תיתכן בגלל שאנו, המבוגרים, איננו מקיימים אותה בצורה מספיק ראויה...

למותר לציין, את חשיבות החינוך לצדקה ואת ערכי החינוך והאמונה הגלומים בה, מעבר לסיבה העיקרית של עצם קיום מצוות ה':
א. מתן צדקה מחנך את הילד למודעות והקשבה לצורכי הזולת.
ב. מתן צדקה מחנך את הילד לרגישות כלפי אנשים שלא זכו לחיות באותם תנאים כמוהו.
וכבר לימדונו חז"ל, שכל אדם יכול וצריך לתת צדקה למי שצרכיו גדולים משלו.
ג. בעזרת הצדקה הילד מבין שכסף המגיע לידיו, אינו רק שלו. הוא פיקדון א-להי, שזכה
לקבלו בכדי להעבירו לאחר, שאליו הכסף מיועד.
ד. מתן צדקה בקביעות עוזר לילד לבנות סולם ערכים ראוי בחייו – לדעת מה מקום הכסף
ומה מקום העזרה לזולת.

שורש המצווה – שרצה הא-ל להיות ברואיו מלומדים ומורגלים במידת החסד והרחמים, כי היא מידה משובחת... ואם לאו מצד שורש זה הלא הוא ברוך הוא יספיק לעני די מחסורו זולתנו, אלא שהיה מחסדו ברוך הוא שנעשינו שלוחים לו לזַכותנו.
(ספר החינוך מצווה סו)

ב. חינוך למצוות צדקה

לאור הנ"ל יובן, שיש מקום לחנך במודע את צעירינו למצוות צדקה, בשני מעגלים. מעגל אחד הוא על ידי חשיפה ומודעות למתן צדקה משפחתי. מעגל שני הוא על ידי הכוונתו לתרום צדקה מכספו הפרטי.
1. צדקה משפחתית
א. מעת לעת יש מקום לספר לילדים על צדקה שניתנה על ידי ההורים לגורם זה או אחר.
ב. מומלץ לשתף את הילדים בידיעות על הצדקה המופרשת בהוראות קבע (אין חובה לשתפם בסכום המדויק המופרש).
ג. לפני שמחליטים על הַפְרשה של הוראת קבע חדשה, ראוי לשתף את הילדים בהתלבטות העקרונית (לא הכלכלית). לומר שברצוננו להפריש סכום חודשי נוסף לצדקה, ולהציע כמה אפשרויות. להחליט יחדיו, בדיון משפחתי, מה התחום הכי חשוב שאליו נרצה לתרום. יש ערך לעצם הדיון, ולשמיעת הנימוק של בן משפחה אחד, מדוע כדאי לתרום לישיבה שבה אחד מבני המשפחה למד, במקביל לטענתו של אחר, מדוע עדיף לתרום לתמחוי עירוני.

2. צדקה אישית
א. ראוי לתת לכל ילד דמי כיס, באופן שיוכל להפריש מהם מעשר כספים למטרה הנראית לו. גם ילד המקבל שקל בודד, יכול לשים בצד 10 אגורות. כשהסכום יצטבר, הוא יכול לדון בכובד ראש עם אחד מהוריו ולהחליט לְמה כדאי לתרום אותו. עיקרון זה נכון בין אם רוצים להעניק לילד דמי כיס שבועיים קבועים, ובין אם נותנים לו מעת לעת דמי כיס ספונטאניים.
ב. כדאי לאפשר לילד להפריש את הצדקה שלו לתוך קופת צדקה ביתית. כשהקופה מתמלאת, ניתן לגשת יחד איתו ולמסור את תכולתה לגבאי צדקה או נציג מקומי של ארגון חסד. כדאי להפוך את רגע מסירת תכולת קופת הצדקה הביתית ל"מעמד", אליו מתכוננים ועליו מדברים.
ג. מומלץ לעודד את הצעירים להפריש מעשר כספים מכל מה שהם מרוויחים, משכר על סריגת כיפות ועד שטיפת מכוניות. משכר על שמרטפות ועד שכר עבור חלוקת עיתונים או גיהוץ. במובנים רבים, יותר קל להתרגל לעניין דווקא בגיל צעיר, עת פחות "לחוצים" על הכסף.
ד. הכניסה לנועם עולן של קיום מצוות, צריכה לכלול גם קבלה מודעת של מצווה יקרה זו. ראוי להודיע לנער ונערה מראש, שבע"ה יקבלו לבר \ בת מצווה קצת מתנות כספיות, מהם יוכל להפקיד בבנק, לרכוש משהו חשוב וכו'. אך ראשית לכל, הם יוכלו להפריש צדקה מכספם ממש, לראשונה כבַּר חיוב במצוות. ישבו הוריו איתו או איתה לאחר סיום "חגיגת הבר \ת מצווה" ויציעו כמה אפשרויות לאן ניתן להפריש צדקה מהכסף שהתקבל כמתנה. הנער בעצמו יזכה להחליט איזה סכום, ולאיזה מטרה, הוא רוצה לתרום מכספו לצדקה. עניין זה צריך להיהפך ל"טקס משפחתי", בו כל נער \ה יודע מראש, שבהגיעו לגיל מצוות, גם הוא ייזכה לבחור ולתרום. לאחר מתן הצדקה, נעדכן את הסבים ואת הדודים באיזה תחום הוא בחר (אך לאו דווקא איזה סכום הוא נתן) ונשמח כולנו בקיום המצווה למען המטרה חשובה שהוא בחר .
כשבוגרים ועומדים להתחתן, אחד מנושאי ההכנה צריך להתייחס גם למישור הכלכלי. כשם שלראשונה הזוג הצעיר עומד לנהל מטבח משלו, ועליו להיות בקיא בהלכות כשרות, שבת וכו', כך לראשונה הוא הולך לנהל כלכלת בית משלו. ראוי להציע להם לקבוע יחדיו את מקום הצדקה בחייהם, החל מהפרשה אפשרית מסכומים שהם יקבלו כמתנה לחתונה .
ד. קודם להכוונה להקים בית שהצדקה מהווה בו יסוד איתן, צריך להקדים הדרכה לזוג הצעיר, שיזכו להקים בית שלא יזדקק בעצמו לצדקה. שישאפו מיומם הראשון לחיות על פי סולם ערכים נבון, שלפיו מוציאים מה שיש, ולא שוקעים בהוצאות שהן גדולות מההכנסות. לשון אחרת – לאו מוחלט למשיכת יתר (המכונה "אובר דראפט" בלעז) . זוג צריך לחנך את עצמו להיות שמח בחלקו, ולא לקבוע את הוצאותיו לפי רמת ההכנסה של השכנים. גם זו הדרכה תורנית-מוסרית בסיסית, שראוי להדגיש בפני כל הזוג העומד להקים את ביתו .

הֶדגש כללי: חינוך לצדקה חייב להיות מלווה בתוספת חינוך לענווה. עלינו להיזהר ממצב שבו מתן צדקה על ידי משפחתו של הילד או על ידו, יביא להתנשאות או גאווה. עלינו להדגיש שוב ושוב, שאין מדובר אלא בחסד א-להי, שזיכה אותנו בממון לא לנו, למען נחזירנו לעני שאליו הוא שייך. כלשונו של הרמח"ל (דרך ה', ח"ב, ג, א):
הנה ינוסה העשיר בעושרו, אם יתאכזר על העני הצריך לו או אם ירחם עליו. וכן ינוסה העני אם יסתפק במועט שבידו...

ג. חינוך לחסד במשפחה

לעומת צדקה הנעשית בממון ועדיפה נתינתה מרחוק , חסד נעשה בידיים. בהתנדבות ובסיוע פיסיים, אצל מי שנזקק לעזרתי.
הפריחה המבורכת של מעשי התנדבות של תנועות הנוער ובתי הספר, הפקיעו במידה מסוימת את מעשי החסד מהמשפחה, ויצרו עיוות חינוכי: ההורים סומכים (גם) בתחום זה על החינוך הבית-ספרי. חסד אינו תפקיד הנער, שעליו יקבל ציון בתעודה במסגרת "מחויבות אישית". החסד נמנה בין תכונותיהם של בני אברהם ובו מצווים כולנו. עלינו להחזיר את מעשי החסד למקומם הראוי במרכז המשפחה. האפשרויות לחנך לחסד במשפחה רבות, ונמנה רק כמה מהן:
1. "התנדבות שבועית" של בית הספר או תנועת הנוער אינה פעילות השמורה לילדים, כשכל תפקיד ההורים הוא לציידם בדמי כיס. כבכל תחום אחר, החינוך האמיתי מושג על ידי דוגמא אישית. הורה שבעצמו הוא פעיל באופן קבוע בתחום של חסד, משתית את ביתו על ערך יסודי זה. אחד קורא פעם בשבוע עיתון לשכן עיוור ואחר מבשל בכל ערב שבת מנה נוספת, שאותה הוא נותן למרכז חלוקת מזון בשכונה. יש מי שמקפיד לבצע "קו חלוקת מזון" ביום חמישי בערב בעבור מרכז חסד שכונתי, ובמשפחה אחרת נוסעים ההורים פעם בשבועיים, לבקר משפחה של נפגעי טרור שאותה הם מכירים. יש גם הורה המתנדב בחברה קדישא, ומקיים בידיו "חסד של אמת".
2. התנדבויות חד פעמיות גם הן אינן שמורות רק למסגרות החינוך הלא-פורמאליות. יש משפחה המתחפשת כולה, הורים וילדים גם יחד, ויוצאת כל שנה בערב פורים לבית הזקנים המקומי, לאחל "פורים שמח" ולהפיץ כמה עיגולי שמחה... אשרי המשפחה הקובעת מנהג משפחתי, לצאת יחדיו לחלק מתנות לאביונים בשכונת מצוקה סמוכה. יש מי שהולך עם ילדיו להכין מנות בבית התמחוי השכונתי, ויש הלוקח את ילדיו לניקוי מטבחו של זקן ערירי בערב פסח.
במילים אחרות, המקום שחסד תופס בבית, הוא פרי של החלטה מוּדעת. כשם שיש משפחות המשתיתות את ביתן על מוסיקה או על ידיעת הארץ, כך ניתן וראוי לבסס את הבית על ערכי צדקה וחסד, ובכך לדבוק במידותיו של הקב"ה העושה חסד לאלפים.

אשמח לתגובות- יונה גודמן

(הערה: בשל אורכו של המאמר וחשיבותו בענינו, אנו מחלקים אותו לשניים, זהו החלק הראשון, ובעזרת ה', בהקדם נעלה את החלק השני.)