"מרן הראי"ה ותורתו מתאימים במיוחד לדורנו!"

הרב גדליה איזמן שליט"א, הוא זקן המשגיחים היום בעולם הישיבות, כשגילו קרוב למאה שנים, (נולד ה' ניסן שנת השמיטה עת"ר). מכתב זה נשלח אל הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל כנראה בשנת תרצ"ו, בהיות הרב איזמן תלמיד ישיבת קמניץ שבליטא בראשות הגאון ר' ברוך בער ליבוביץ זצ"ל בעל 'ברכת שמואל' (שהיה מידידיו ומעריציו של הרב), לאחר שהגיעו אליו כמה מספרי מרן הראי"ה זצ"ל.
הרב איזמן עלה לארץ בשנת תש"א ולמד כשנתיים בישיבת 'מרכז הרב', ומאז שנת תש"ד הוא משמש כמשגיח רוחני בישיבת 'קול תורה' בירושלים. בזמנו הוא הזמין את הרצי"ה להיות הכהן שיפדה את בנו בכורו, ושמר עמו על קשרי ידידות חמים ומיוחדים עד לפטירת הרצי"ה בפורים תשמ"ב. עוד ינוב בשיבה דשן ורענן בבריאות ובנחת.

"בע"ה ב' לס' אמור קמניץ ליטא.
הוד כבוד הרב הגאון המפורסם בצדקותו ובחסידותו כמוהר"ר צבי יהודה קוק שליט"א מנהל רוחני דישיבת 'מרכז הרב' בירושלים.
שלום וכל טוב לרו"מ הדר"ג שליט"א.
הנה ארהיב עוז בנפשי לגשת מול הוד מעלת הדר"ג במכתבי זה – אף שלא היה לי הזכות עד עתה להכירו פנים בפנים – בקשר לקבלתי מאת תלמידו הוד ידיד הנעלה כמה"ר מה בוריסרובסקי נר"ו ספרים אחדים מספרי כ"ק אביו מרן ומאורן של ישראל זצ"ל שהואיל הוד רום מעלת הדר"ג שליט"א, ברוב הדרת טובו וענוותו, ליתן לו בעדי. ליבי מלא על כל גדותיו רגשי תודה עמוקה, להוד כבוד הדר"ג שליט"א בעד טובתו הרבה, מבלי שקדם שום זכות מאיתי על זה. הטבה הלזו שיש [בה] משום הליכה בדרכיו ית' על דרך "מי הקדימני ואשלם" [איוב מא, ג], ובחז"ל [ויק"ר כז, ב] מי מל לפי עד שלא נתתי לו בן וכו'. ואם חז"ל בנועם מוסרם העירו "כל הפותח פתח לחברי נפשו חייב לו" [שמו"ר ד, ב], כמה יש לי הדל להכיר טובה בכל ישות נפשי אל הוד רום מעלת הדר"ג שליט"א, בעד פתיחת לי פתחו של אולם לחדור, כפי רוח בינתי החלושה, לתוך עמקי תורת כ"ק אביו מרן זצ"ל, ע"י ספריו הקדושים.
והנה, לבוא לתוך עומק כוונת כ"ק אביו זצ"ל בספריו הקדושים, מובן – שמפאת אי ידיעת לאנשים שכמוני בחכמת האמת היא חכמת הנסתר – אין לחשוב כלל. אבל מה שעשה עלי רושם כביר, ושהיה לי כמדומה תועלת רב בע"ה, מתוך עיון שטחי בספריו הק', הוא ההכרה שלו, כה ברורה, בפנימיות ובפנימי פנימיות, בכל העניינים שנגע, במידה כה חזקה שהוא כראיה ממש, עד למדריגה שנעלם מאיתו זצ"ל לגמרי החיצוניות והקליפה, באפיסותה ובשלילתה, לעומת עשירות וזוהר התוך והפנים. כל מה שמוסר לנו עושה רושם עלינו מפני שמספר לנו מה שרואה, לא מה שחושב ולא מה שמרגיש לבד, כי אם מה שנתגלה לו לעיניו ממש.
ההשגחה העליונה ברוב טובה וחסדה, שלחה אלינו נשמה אצילה זו המוכרחת ביחוד לדורנו, דור דל הפנים, דור שנמשך לגמרי אחרי דרך החומריות והחיצון, מבלי הבין כלל עשירות תוכן הפנימי של הישות ומלואה, שלעומתה החיצון הוא שלילה גמורה במלוא מובנה של המילה. והלא זה כמדומה, הוא הסיבה העיקרית להירידה הנוראה של הדור בתור 'מחלל את הקודשים' [אבות ג, יא]. בהורקת כל תוכן קודש פנימי ורוחני מן היצירה, ורק אל זוהמת החומריות והחיצון עיניו. ובחז"ל, "תשת חושך ויהי לילה, זה עולם הזה שדומה ללילה" [ב"מ פג:], וכביאור הגרש"ז זצ"ל [הג"|ר שמחה זיסל מקלם] מפני "שפנימיות עוה"ז נעלם ונסתר מבני אדם", "בו תרמוש כל חייתו יער, אלו הרשעים שדומים לחיות היער". ועוד בראשית התייסדות האומה האלוקית מבט חיצוני זה עשה הקרע הנורא ומחיצה עולמית בין בחיר האבות הוא יעקב אע"ה ובין עשיו, מקור הקליפה והחומר, כמו שביאר הספורנו זצ"ל על "הלעיטני נא מן האדם וכו' על כן קרא שמו אדום" [בראשית כה, ל], כשראה שכל כך נתמכר למלאכתו הנפסדה עד שלא הכיר בנזיד כי אם צבעו", ומחמת כן בא אליו בטענה שימכור לו הבכורה, הוא ירושה הרוחנית של אברהם אבינו ע"ה, מכיוון שאין לו יכולת להכיר הפְנים, יעוי"ש בספורנו. מני אז ואילך נתפרדו השבילים, יעקב בתור נשמת היצירה וסגולתה, ועשיו בתור קליפתה, כי כל מבטו ומגמתו היה אך ורק אל החיצון.
ומה מאוד מורגש הירידה הנוראה הלזו בימינו, שנגררים אחרי הקליפה והחיצון בכל מקצועות החיים הרוחניים והגשמיים באופן מבהיל למדי. ואז הורד אלינו נשמת כ"ק אביו מרן זצ"ל, לפקוח עיניים עוורות ולאמור לאסירי החיצון צאו. ומבעד ערפילי החציון חדר לתוך פנימי פנימיות החיים, וכשופר נשא קולו אל כל אנשי החיים להרים להם וילון הדק של הקליפה, להראות להם העשירות, הזוהר וההוד שיש בנשמות ובפנימיות היצירה האנושית והאומה האלוקית. כמה מקסימים דבריו כשאומר "הנני רואה איך העוונות הם עומדים כמחיצה נגד האור הבהיר האלוקי" כו' ('אורות התשובה' ז, ה), פשוט רואה ומספר מה שרואה. חדר בברירות הראיה אל הפנימיות של "החוצפה דעקבתא דמשיחא", שהסיבה הוא "מפני שהעולם כבר הוכשר להבין איך כל הפרטים מקושרים עם הכלל" וכו' (שם ד, י), ראה, פשוט, איך זרמי התשובה שוטפים כגלי שלהבות שעל גוף השמש, והם נותנים חיים לכל הישות (שם ד, א). ראה, איך שכל חטא סותר את האחדות שבין האישיות הפרטית עם ההוויה כולה (שם ח, ג). הוא זצ"ל ראה מה שלא ראו כל בני דורו, איך שכל הכרה ומחשבה יורדת ממקום גדולתה לשעה, ירידה צורך עליה, כדי שתקנה לה בסיס חומרי בכמות המספרי וכוחני (שם יב, יב). ומהו הפלא אם לא הבינו אותו רבים ואף גדולים מבני דורו, כשהיה חסר להם החזיון הזה. עוד יותר העמיק וחדר לתוך פנימי הפנימיות של מקור הרע והקליפה, עד שחדר לאותו הפינה הנוראה, שמשם ראה במבט "הצדיקים הבהירים" שהרשע ונושאיו המה רק מסכים להסתיר את ריבוי השפע של האור העליון, והמתקנים בעצם את הזרחת האור [שם טז, ב].
עומדים אנו נבהלים על מקומנו מרחוק, ואין אנו מרשים לעצמינו אף לחשוב איך להתאים החזיון הנורא הזה עם מהלך מחשבותינו הרגילים, כי מראש ידענו כי לא תצלח.
מה מאושרים היו אנשי הדור שלנו אילו היו זוכים לקבל שפע הבנת פנימיות נשמת היצירה, ומקול רעש ורעם של ההוויה לשמוע איך היא צועקת כלביאה נוראה ומתגעגעת לתיקונה הגמור (שם ד, א).
ובחז"ל, הובא בתחילת 'שערי תשובה' לרבינו יונה על רעת המתאחר מן התשובה, משל לכת של ליסטין שחבשן המלך בבית האסורים, חתרו מחתרת פרצו ויעבורו, ונשאר אחד מהם. בא שר בית הסוהר וכו', ויך אותו במטהו, אמר לו, קש יום, הלא המחתרת חתורה לפניך ואיך לא מיהרת להימלט על נפשך [קהלת רבה ז, טו]. ומעולם היה קשה לי, הלא אין המשל מתאים עם המציאות, כי הלא השר צריך להיות שבע רצון שעל כל פנים נשאר אחד מהם, ויהיה עליו עונש יותר פחות בעד שמירתו הפחותה? וכמו כן בנמשל? אמנם כל זה לפי מבט החיצוני על עולמנו הגשמי. אבל לפי מהלך הראיה של כ"ק מרן זצ"ל כמה פשוטים הדברים, האם עולמנו החשוך אינה מתגעגעת לתיקונה הגמור בתור שאר העולמות אין מספר, והאם ממעמקי סתריה אין היא צועקת אל האדם "הלא המחתרת חתורה לפניך"?
הארכתי לדבר, מרוב שמחתי בספרי כ"ק אביו זצ"ל, ומרוב רצוני להראות אל הוד מעלת רום הדר"ג שליט"א אותו הכרת טובתי בהראותי לו עוצם שמחתי בהם. כעת אני לוקח לי פנאי להגות ב'אגרות ראיה' [מהדורת תרפ"ג], כמה הון ועשירות יש שם על כל מילה ומילה.
יתן ד' שיחדרו מי הדעת של תורת כ"ק אביו זצ"ל, לשמחת לב כל ההוגים בה, בכל רחבי תבל, לטוב לה בשני העולמים, אמן.
מנבכי לבבי נובע חפצי העז, ששמש העליון, שמש ההשגחה העליונה, תשלח אל מול עבר פני הדר"ג שליט"א את זהריה, זהרי עונג ועידון, ומנוחה נפשית שלמה ומקיפה.
כחפץ לב עבדו מוקירו בהערצה רבה,
גדליה איזמן".