הזדמנות נדירה
הרב יניב חניאיב טבת, תשסה24/12/2004כוונתי, לדוגמא, לכך שבסיומן של חופות רבות, לציבור חילוני "טהור", אני נוהג לומר ב"ציניות" (שדרך אגב- רק אני מבין) ש"כל מי שרוצה להתחתן, ישנה סגולה גדולה לשתות מהיין...." ומתפלא כל פעם מחדש לראות את ההתנפלות הגדולה של הציבור על הכוס.
אחד הדברים שתמיד מעניינים אותי כתופעה דתית (או חילונית, תלוי בנקודת המבט) הוא הסתירה הגדולה שישנה לעיתים קרובות בין ה"אמונה השכלית" של אנשים וגוונים בציבור לבין התנהגותם במקרים שונים.
כוונתי, לדוגמא, לכך שבסיומן של חופות רבות, לציבור חילוני "טהור", אני נוהג לומר ב"ציניות" (שדרך אגב- רק אני מבין) ש"כל מי שרוצה להתחתן, ישנה סגולה גדולה לשתות מהיין...." ומתפלא כל פעם מחדש לראות את ההתנפלות הגדולה של הציבור על הכוס. או, כדוגמא אחרת, לביקורים של ציבור חילוני בבתי כנסת בחגים, ועוד.... בניגוד לרבים מחברי הטובים, אני לא רואה את התופעה כ"עוד הוכחה לניצוץ היהודי החבוי בלב", אלא כמעט להיפך, כהורדה של היהדות למקומות נמוכים, ופעם אף כתבתי מאמר בעניין במקום זה.
אולם הפעם ברצוני לדון בתופעה שהיא חלק מהעניין, אולם שורשיה נראים לי (אולי) שונים. כוונתי לסתירה מעניינת, שהולכת ונגלית לעיני, בין דעותיהם, התנהגותם היום יומית ואורח החיים של מי שקרויים "אורתודוכסים מודרנים" לבין הצורה שבה הם מחנכים את ילדיהם.
בראש ובראשונה צריך להכיר בקיומו של המגזר. בכך אין ספק, ישנו חלק ניכר מהציבור הציוני דתי הצעיר, שרואה ומגדיר את עצמו בצורה שונה לחלוטין מהדרך שבה בוגרי הישיבות ה"רגילים" משקיפים על עולמם. הוא בוחן אחרת לחלוטין את עולם הרבנים, מאוד ציני וביקורתי לגבי חיי הדת שלו ולעיתים קרובות מאוד מחלק אחרת לחלוטין את "קרבתו" לקבוצות השונות בעם ישראל (בעברית- רואה את עצמו קרוב יותר לחילונם מאשר לחרדים, לדוגמא). יתכן בהחלט שיש כאן תחליף לציבור ה"מזרוחניקי" של פעם, אולם ללא ספק ישנו הבדל גדל והולך, שפעם היה חמור פחות, בין הציבור החרדל"י לציבור הנ"ל.
התופעה המעניינת שעליה רציתי לעמוד היא הסתירה שקיימת אצל רבים מחברי מהציבור הזה בין אורח החיים השוטף שלהם כ"הורים", לבין הדרך שבה הם בוחרים לחנך את ילדיהם. אני מכיר הרבה יותר מבית אחד כזה, שבו יכולה (לדוגמא) להיות טלויזיה של 68 אינץ', אולם הילדים הולכים לבית ספר שבו אסור להודות בעובדה שבבית יש טלויזיה. ההורים, דרך אגב, מתדרכים היטב את הילדים שלא לחשוף את העובדה.
אולם הסתירה היא בהרבה יותר מאשר התחום הטלויזיוני, היא נוגעת לדרכי החיים, הבילוי, הנסיעות (הבלתי פוסקות) לחו"ל, ועוד. כשמצד שני החינוך הוא תורני מחמיר, בתי ספר סופר חרדלי"ם, הקפדה על הפרדה מגיל צעיר מאוד, תלמודי תורה ודומיהם ומצד שני אורח חיים "פתוח" של ההורים... ברור לי לחלוטין שלכולנו יש חולשות ו(כמעט) כולנו לא חיים את האידיאלים שלנו במלואם, ולפי זה כולנו תואמים להגדרה. אולם מה שבולט במיוחד במקרים הללו הוא העובדה שרוב הציבור הזה בז לכל מה שנודף ממנו חרדליו"ת, מאוד ציני כלפי "מי שאין לו טלויזיה" או שלא מלמד את ילדיו מתמטיקה בגיל 5... ובכל זאת, החיים, החינוך, נראים אחרת לחלוטין מההצהרה.
לעניות דעתי יש לתופעה משמעות עמוקה הנוגעת לתחומים רבים, והיא נובעת מרבדים עמוקים וכשרים בנפש. אולם כאן ברצוני בעיקר לעמוד על החשיבות הגדולה שיש לה בהקשר של ההתקרבות בין "שני חלקי" הציונות הדתית. עוצמת המאבקים העומדים בפנינו בציבוריות הישראלית היא כה גדולה שחייבת להימצא הדרך לשילוב הכוחות לפחות בתחום אחד... ולדעתי תחום זה נמצא במסקנות של וועדת דברת. כפי שטענתי, בתחום החינוכי מעטים מאוד המחלוקות והיעדים הם ברובם משותפים, ולכן מהתחום הזה חייב לצמוח שיתוף פעולה בריא. כמעט כל בעלי הדעות השונים בתחום הפוליטי, התרבותי, הכספי והבילויי (מלשון בילוי), רוצים מאוד להרחיב את הידע התורני של בניהם, לצקת תוכן משמעותי לחיים ועוד... ולכן ועדת דברת נתנה לנו את ההזדמנות לשיתוף פעולה. את כל המאבק שיבוא יש לגבש ביחד, מתוך כבוד הדדי ל"דתיות" של הצדדים, כבוד לרבני ומדריכי שתי הקבוצות ומתוך רצון (שהגיע הזמן שיגיע) לאחד לפחות את השורות בציונות הדתית. הנושא החינוכי הוא שאיפה משותפת, שתחשוף את המשותף הקיים ממילא.