התחשבות בדעת הציבור במינויים

לפני למעלה משנה, התחוללה סערה – מחאה כנגד הוועדה שהייתה אחראית על בחירתם ומינויים של דיינים לבית הדין הרבני. אין בכוונתי להיכנס לעצם הוויכוח וכמובן שלא אתמוך, כאן, בצד מסוים; יחד עם זאת ברצוני להעלות את המציאות המדוברת כאלגוריה לנושא עליו בעז"ה נדבר בהמשך – התחשבות בדעת הציבור.
בין הטענות שהועלו בלט האישום שהעוסקים במלאכה עשו את עבודתם בחוסר ישרות, לא בתום לב.

וִהְיִיתֶם נְקִיִּים מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל

בריש פרשת ויקהל מסופר על ציווי ה' למשה - ליקוט חומרים לבניין המשכן, כל נדיב לב ייחד את תרומתו למלאכת המשכן, כליו ובגדי הקודש. לאחר שנאספו החומרים הדרושים, מכריז משה - על המלאכה יפקד בצלאל: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה" (שמות פרק לה). על פסוק זה, אמר רבי יצחק בגמרא: "אין מעמידין פרנס על הצבור אלא אם כן נמלכים בצבור, שנאמר ראו קרא ה' בשם בצלאל. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, הגון עליך בצלאל? אמר לו: רבונו של עולם, אם לפניך הגון - לפני לא כל שכן? אמר לו: אף על פי כן, לך אמור להם. הלך ואמר להם לישראל: הגון עליכם בצלאל? אמרו לו: אם לפני הקדוש ברוך הוא ולפניך הוא הגון - לפנינו לא כל שכן?" (ברכות נה, א). סיבת הפניה של משה אל בני ישראל בשאלה האם בצלאל מקובל עליהם כאחראי על מלאכת הבניה, מקורה הוא בציווי ה' למשה. כלומר, אף על פי שלא היה מאן דהו שהתרעם על המינוי, כך יש לנהוג.

ברם, המדרש מציג לנו מציאות שונה מזו שראינו בגמרא לעיל: "... אמר משה: רבש"ע מי יעשה כל זאת, אמר לו: ראה, קראתי בשם בצלאל. כשירד משה, אמר להם לישראל: כך אמר לי הקב"ה לעשות לו משכן, קרשים, ומזבח ושלחן. אמרו לו: ומי יעשה כל זאת? אמר להם: בצלאל. התחילו ישראל מרננים על משה ואמרו: לא אמר הקב"ה למשה לעשות את המשכן על ידי בצלאל אלא משה מעצמו ממנה אותו על שהוא קרובו. משה מלך ואהרן אחיו כהן גדול, בניו סגני כהונה, אלעזר נשיא הלוי, בני קהת נושאי המשכן וזה שליט על מלאכת המשכן - כל הגדולה הזו מבקש משה לכוין. אמר להם משה: אני לא עשיתי כלום מדעתי אלא הקב"ה אמר והוא מראה להם: "ראו קרא ה' בשם בצלאל", לקיים מה שנאמר: "ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם", הוי ומצא חן ושכל טוב בעיני אלהים זה בצלאל שאמר הקב"ה ראו קרא ה' בשם..." (תנחומא ויקהל, ג).

מדברי המדרש ניתן להבין שמשום שמשה לא שאל את דעת העם על עצם מינויו של בצלאל, ריננו עליו הבריות שמלבו הוא בודה ומקרב את יקיריו לתפקידים הציבוריים. על כן נאלץ משה להצדיק את מעשיו ולהוכיח שפעל על פי הגבורה. זו גם הסיבה שמחמתה, בפרשת פקודי, הגיש משה דין וחשבון על כל מעשה המשכן, כותב רבנו בחיי: "ומה שאמר: "וכסף פקודי העדה מאת ככר", וכן: "ונחשת התנופה שבעים ככר", זה יורה כי משה נתן להם חשבון על כל דבר ודבר, והיה נותן הכל ביד איתמר לפי שלא יהיו ישראל חושדין אותו כשנתמנה גזבר על המשכן יחידי. ואמרו במדרש: עליו הכתוב אומר: "איש אמונות רב ברכות... ", איש אמונות, זה משה, שנאמר: "בכל ביתי נאמן הוא", רב ברכות, שהביא הקב"ה ברכות על ידו ונעשה גזבר על מלאכת המשכן... וכשם שצריך אדם לצאת ידי חובת המקום כך צריך לצאת ידי חובת הבריות, שכן שנו רז"ל: אין התורם נכנס לא בפרגוד חפות ולא במנעל... שמא יעשיר ויאמרו מתרומת הלשכה העשיר... וכן צריך אדם להזהר שלא יהיו הבריות מרננים ומשיחין אחריו, שכן דוד התפלל ואמר: "ותפלטני מריבי עמי", ופסוק מלא הוא: "והייתם נקיים מה' ומישראל... " (שמות פרק לח).

זהירותו של משה בכספי ציבור, אם היא נעשתה משום שהקב"ה צווה עליו או בשל תלונותיהם של הציבור ואין זה משנה האם הטענות שהועלו נכונות או לא, הביאה את רז"ל ללמדנו על דרך ההנהגה הרצויה – לדאוג לכך שחס ושלום לא ירננו הבריות על מעשינו (כדאי לעיין עוד במסכת יומא לח, א).

כשם שאנו משתדלים להיות נקיים כלפי שמיא, כך עלינו לדאוג להיות נקיים כלפי החברה; קל וחומר כשמדובר באנשי ציבור – אם באופן תמידי נציג שקיפות מלאה של מעשינו, גם אם תושמענה טרוניות הלוא שהן תתייחסנה לגופו של עניין ולא לגופו של אדם. כלומר, במקום עיסוק בהצטדקויות כאלו ואחרות על מנת לטהר את שמנו, נוכל לדון על עצם המחלוקת ולהגיע לידי הבנה.