משנכנס אדר מרבין בשמחה

"משנכנס אדר מרבין בשמחה" - נבקש הפעם לברר מה עניינה של השמחה בפורים? אם נדייק, השמחה אינה מתייחסת רק לפורים, כי אם לכל חודש אדר - "משנכנס אדר". ואם כן, על מה בדיוק השמחה?

הגמרא במגילה אומרת: "כיון שנפל פור בחודש אדר שמח המן שמחה גדולה, אמר נפל לי פור בירח שמת בו משה, ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד" - מדרש שכמובן מחייב הבנה! איך זכר המן את יום פטירתו, ודווקא את יום לידתו שכח? ומה היה עוזר לו אילו זכר את יום לידתו? ומעניין, שגם כאן הדגש הוא דווקא על החודש - "נפל לי פור בירח שמת בו משה". מה רוצה המדרש ללמד אותנו?

חודש אדר הוא האחרון לחודשי השנה. להיות אחרון, מזוהה אצלנו עִם כשלון. בדרך הטבע, להגיע אחרון, משמעו לפעמים גם לא להיות. כך למשל, בלהקה של ציפורים הנודדת מיבשת ליבשת מאות ואלפי קילומטרים, להיות אחרון פירושו לא להגיע. בתא שטח בו המזון מוגבל הראשון זוכה, והאחרון, קרי: החלש - נעלם. אם האחרון מעכב את הקבוצה או את הראשון, לא מן הנמנע שהטבע יגזור להתנתק ממנו ב"דרך טבעית". גם האדם לא נמלט ממדה אכזרית זו, ומצד החיה שבו, מתנהג בתחרותיות שאינה יודעת גבול, וגורם להזנחת החלש והפקרתו. האחרון הוא האחֵר, הוא זה שאינו "משלנו". עמלק, שורשו של המן הוא ראשית המתנכלים לאחרונים - "ויזנב בך כל הנחשלים אחריך". עמלק חפץ בדרך המקרה, לתת לדברים להתרחש כפי שהם קורים בטבע. הוא מכבד את עוצמתו של הטבע ואת המרחב שהוא נותן למעידת החלש ושרידות החזק. לא בכדי נפל הפור על החודש האחרון. החודש המתאים לזממו של האגגי לזנב את היהודים הנחשלים, הוא 'הזנב' של השנה. מצד הטבע, אין לאחרון שום חביבות להפך, האחרון נשאר מאחור, גלמוד וחדל תקווה. העמלקים הם 'ראשית גויים', תכונתם למחות את האחרון (הנכשלים), וזמנם - באחרון.

מבחינה הסטורית פורים עצמו מבטא נקודת ציון של סוף: בית המקדש נחרב, עם ישראל יצא לגלות, התבולל והתנתק משורשיו, וכבר גזרו בשמים על אותו הדור כליה - ולכאורה נראה שחלילה הגיע הסוף! והמן העמלקי, הראשון שקולט את המפה, מחליט להשמיד את עם ישראל באופן טוטאלי בתאריך שמבטא את סופם - בחודש שמת בו משה - בחודש האחרון! אלא ש"לא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד" - מה הכוונה?

הגמרא אומרת ש"לא במהרה אדם נופל ביום גינוסיא (יום ההולדת) שלו". כלומר, מתוך הבנה שלכל יום יש כח מסוים, לא יתכן שיום ההולדת של אדם - שמבטא תוספת חיים, יהפך לו ליום נפילה והעדר חיים. ואם כן, כיצד מת משה ביום לידתו?! משה רבינו כתמונה של כלל ישראל מגלה שהמוות בישראל אינו אלא לידה של מדרגת חיים עליונה יותר, שרק מבחינתנו בעוה"ז, הוא נתפס כהעדר. באמת צדק המן שהגיע הסוף של עם ישראל, אלא שאצל ישראל הסוף הוא לידה של שלב חדש. ואכן, בדיוק אז נולדה המציאות החדשה של בית המקדש השני!



מקור השמחה של חודש אדר יסודו בהיותו אחרון – "ותשחק ליום אחרון". "אז ימלא שחוק פינו" - בעולם הזה אין התכונה של השחוק יכולה להתמלא, שכן העולם הזה הוא פרוזדור. ההארות של השחוק מטפטפות מחביון העולם הבא, המחובר אל העולם הזה עם דברים המקושרים לסוף, כחודש אדר בזמנים, וכדמויות ענק באנשים, כדוגמת ר' עקיבא, הרומז על העקב, היודע לצחוק גם בראותו מציאות חרבה, מתוך היכרותו המעמיקה לאן המקרים מוליכים בסופם.

שנזכה בימי הפורים הבאים עלינו לטובה לשמוח ולשמח, ולמשוך מהם שמחה לשנה כולה. (על פי דברים מהרב אביב זגלמן והרב יוסי שטרן)

פורים שמח!