מאה למדינה?

בעין חינוכיתכד אייר, תשסח29/05/2008

ימים אלו שבין יום העצמאות ליום ירושלים, בין חגיגות השישים למדינה ובין ארבעים שנות איחוד הבירה, הם (גם) ימים של ספירה וחשבון נפש. ימים של התבוננות במדינה, ולא פחות מכך של התבוננות ביחסנו כלפיה. הרהורים חינוכיים בנושא.

רקע: ימים אלו שבין יום העצמאות ליום ירושלים, בין חגיגות השישים למדינה ובין ארבעים שנות איחוד הבירה, הם (גם) ימים של ספירה וחשבון נפש. ימים של התבוננות במדינה, ולא פחות מכך של התבוננות ביחסנו כלפיה. "עולם קטן" ביקש ממספר רבנים לכתוב תיאור כיצד ניראה בשנת המאה למדינה. אנו מבקשים לשתף אתכם בדבריו של אחד מאותם רבנים, הרב חיים נבון.

הרב התנדנד קלות מעל

להולוגרמת הגמרא שהוקרנה על הסטנדר שלו. עיניו הצטמצמו בריכוז. התלמיד עמד לידו בסבלנות וחיכה שהרב ישים לב לנוכחותו. אך כמה זמן נמשכת סבלנותם של בני שמונה עשרה? הוא כחכח בגרונו. הרב הסיט אליו את מבטו: "כן, צ'ון?" (ובלבו חשב: לא ייאמנו השמות המודרניים האלה). התלמיד אמר: "חשבתי שוב על השיחה שלך לכבוד יום העצמאות המאה. ואני לא יכול להסכים לדברים שאמרת. איך אפשר להתעלם מכל הבעיות של המדינה? הרי מתוך היהודים במדינה רק 40% הם דתיים והשאר הולכים לבית כנסת לכל היותר פעם בשבוע".
"כשאני הייתי בגילך", אמר הרב (ובלבו חשב: לא ייאמן כמה אני משתמש במשפט הזה), "כשהייתי בגילך, הדתיים היו רק 20% וכל השאר הגיעו לבית כנסת רק לתפילת נעילה של יום הכיפורים".
"אני מבין", אמר התלמיד (במבט שאומר: את מי זה מעניין, שיעור בהיסטוריה), "אבל זאת לא המדינה שעליה חלמו אבותינו. קח לדוגמה את הרבנות הראשית. הרב הראשי הנוכחי הוא באמת מנהיג רוחני המקובל על כולם. ואני מבין מה שאמרת, שיש הישג עצום בעצם העובדה שבמועצת הרבנות יושבים גדולי הדור מכל הזרמים וההחלטות שלהם מחייבות את כולם. אבל איפה פה הסנהדרין? מה עם תקנות חדשניות? אולי נערי הבקעות צודקים שעדיף להרוס הכול ולבנות מחדש!"
"לא כדאי להרוס כל כך מהר", אמר הרב, "צריך סבלנות. לפני ארבעים שנה, בחגיגות השישים למדינה, אני שאלתי את הרבנים שלי את אותן שאלות. אני לא ראיתי אז את החצי המלא של הכוס, כמו שאתה לא רואה היום את שני-השלישים המלאים. קל להרוס וקשה לבנות. אבל שווה להקדיש את החיים לניסיון לבנות כאן אפילו אם לפעמים לא רואים התקדמות אלא נסיגה זמנית. כי בישראל אנחנו בונים בתוך סלע, ובגלות בנינו בחול".
"ומה עם צה"ל?", הוסיף התלמיד והקשה, "זוהי דמותו של צבא ישראל? איך אפשר לשרת בצבא שאוכלים בו שרויה בפסח? מאיפה אתה מוכיח שבכלל צריך צבא כזה?"
הרב גנח. "צ'ון, אתה שמעת על מדינה בשם איראן?"
"לא", אמר התלמיד.
"זו ההוכחה".
התלמיד הסתכל במבט מבולבל. "אני עדיין לא מבין".
"בטח ראית", אמר הרב, "את השגרירים של פרס הצפונית ופרס הדרומית שפותחים בכל שנה את חגיגות המימונה. פעם הן היו מדינה אחת שכמעט חיסלה אותנו עד שצה"ל התערב. אבל נחזור לעיקר.
"אומרים שהאויב של הטוב", המשיך הרב, "הוא המושלם. מדינת ישראל היא לא מושלמת, אבל היא טובה. היא טובה יותר מכל אלטרנטיבה. בלעדיה אני ואתה לא היינו כאן וגם העם היהודי היה בצרות. זה העם שלנו וזו המדינה שלנו. אין לנו עם אחר ואין לנו מדינה אחרת. ובעזרת ה' בחגיגות המאתיים הכוס תהיה מלאה בשלושה רבעים".

הרהורים חינוכיים (הרב יונה גודמן)

1. האם יש רע בציפיותיו של התלמיד?
2. מה שורש הוויכוח בין הרב לתלמידו?
3. אילו היינו מתארים דו-שיח בין מבוגר לצעיר (מבלי לומר מי הצעיר ומי המבוגר), ומציינים שאחד ביקורתי כי המציאות אינה שלמה והשני מבקש להודות גם על חלקיות ההצלחה, האם היינו יכולים לנחש בעצמנו איזו עמדה מבין השניים ביטא הצעיר ואיזו המבוגר? מדוע אנו מסוגלים לעתים קרובות לנחש בהצלחה מה חושב הצעיר ומה חושב המבוגר בוויכוח שכזה?
4. איזו משתי הדעות נרצה להביא בפני תלמידינו בכיתה? אם אתם אומרים שיש להביא את שניהם, הרי לכאורה הם סותרים?
5. איזה מסר תרצה/י להקרין לתלמידיך בתחום חיוני זה?

כתבות נוספות