לשמוע קול שופר...

לעיתים נדמה לו למתבונן מהצד על עולמנו - כי חי לו האדם בעולם החושים ותר אחר עיניו. הולך הוא בשרירות לבו רק רע כל היום. נצמד הוא לגילויים היותר חיצוניים של החיים - כבוד, כח, יוקרה. וגם כאשר עוסק הוא בענייני רוח - מחשבותיו כה ספוגות הן בחומרניות ובנטפיה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם"...

והאלוקים קורא אל האדם "איכה?!" - היכן העצמיות שלך? היכן היא אותה הפנימיות הזכה? "והאלוקים עשה את האדם ישר", איכה הפך "צלם אלוקים" ל"צלם בהיכל"?!

ובאומה בכללה "מלאתי משפט צדק ילין בה ועתה מרצחים" (ישעיה א' כא') "ויקו למשפט והנה משפח, לצדקה והנה צעקה" (ישעיה ה' ז')

ובעולם - "כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" ...

"וינחם ה' כי עשה את האדם בארץ ויתעצב אל לבו"

היש תקווה לו לאדם? לישראל? לעולם?

חומות של יאוש נוצרות בנפש, מחיצה של ברזל מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים...

ולפתע נשמע הקול - תקיעה, שברים תרועה, תקיעה...

הס קטיגור וקח סניגור, אנו עמך ואתה מלכנו, חטאנו צורינו סלח לנו יוצרנו...

מנסר בחללו של עולם קול גדול . והקול מנשא ומרומם, מזכיר ומבאר, מאיר ומסביר, מגלה ומראה - כי לא כזה הוא האדם, ישראל, העולם.

קורא הוא השופר: "שפרו מעשיכם בית ישראל!" - מעשיכם הם הטעונים שיפור, אולם עצמיותכם - כולך יפה רעייתי ומום אין בך. והאמון והאהבה - הולכים וזורחים מחדש.

מתגלה כי כל החושך, כל הרשעה, כל הבערות, נמצאים אך ורק עקב המלך הזקן והכסיל, שאור שבעיסה, יצר-הרע.

הנני, הנני! עונה האדם-אברהם. "אל תשלח ידך אל הנער" משיב האלוקים, "כי לא יהיה עוד מבול לשחת על הארץ".

והמחיצה הולכת ונסדקת, הולכת ונבקעת - תקיעה, שברים, תקיעה...

והאדם הולך ונטהר - מחשבותיו מזדככות, ננסכת בו רוח אמונה והיא מעמידתו על רגליו מחדש - כביום הוולדו - מים טהורים נזרקים עליו, רוח חדשה ניפחת בו, לב בשר ניתן לו - לב בשר.

אף הקב"ה מטהר את ישראל... - תקיעה, תרועה, תקיעה.... - נפלה החומה...

מופיעה הרְעוּת ממקום סִתרה - מלכם לפניהם וה' בראשם ,תם עוונה של בת ציון לא יוסיף להגלותה. יושבת ציון - צהלי ורוני, כי גדול בקרבך קדוש ישראל - כי נחם ה' ציון נחם כל חרבתיה. חבש ה' את עמו ומחץ מכתו רפא.

"ובכל ארץ אחוזתכם - גאולה תתנו לארץ"...