שתיקה גדולה

הוא שתק.

אני המשכתי לדבר, אמרתי לו עד כמה הוא לא בסדר, וכמה הוא צריך לתקן, דיברתי מילים קשות

והוא שתק.

הוא הקשיב, אני יודע, ראיתי, הוא לא סגר את האוזניים, הוא לא נגע בהם.

והקולות שלי, התלונות, הכל פרץ החוצה, איך שפעם היינו חברים טובים כל כך, נאמנים.

ואיך שפתאום יום אחד הבנתי, שמשהו השתבש.

והוא שתק.

פתאום העיניים שלו, רסיסים קטנים החלו להתנוצץ בהם, הפכו לדמעות ששטפו את פניו.

השתתקתי.

מגיל קטן גדלתי על הרעיון: "האדם המדבר". יחודיות האדם היא הדיבור. אני זוכר עוד מהגן, תמיד הילדים היותר מקובלים הם אלה שדיברו. בבית הספר זה היה יותר משמעותי, צריך היה לדבר, כמה שיותר, על הכל. לספר חוויות, בדיחות וסתם לדבר על העולם, העיקר שכולם יתאספו סביבך ויקשיבו. לא כי באמת היה מה לומר, אבל בשביל שיהיה מעניין. גם אצלנו בסלון הביתי תמיד מדברים, פוליטיקה זה הנושא האהוב, גם על מזג האוויר דברו, ודברו ודברו.

אני בעיקר הקשבתי. התעניינתי במה שאומרים, זה היה נשמע חכם, הויכוחים היו ממש לוהטים... הקשבתי וחשבתי, ניסיתי להבין. במשך מספר שנים פשוט הקשבתי, מצאתי הרבה מילים, זה היה מורכב, ניסתי לחבר את הפאזל, זה לא היה פשוט. בסוף הגעתי למסקנה שיש כאן יותר מידי חלקים של פאזל אבל נדמה שמספר הפאזלים גדול אף יותר. הבנתי שהרבה מאוד מדברים, לי נמאס לשמוע.

בשלב מסויים עשיתי לי מנהג: יצאתי לחורשה וטיילתי, סתם ככה בשביל להרגיע את האוזניים מכל הרעש שנכנס אליהם. כן, הרבה מאוד רעש. אתם יודעים, אוזניים בשונה למשל מעיניים אי אפשר לסגור. אפשר, אבל זה ממש קשה להחזיק את הידיים על האוזניים כל היום, זה לא כמו עיניים, עיניים אפשר לעצום או לסובב את הראש. אז כשהייתי מטייל בחורשה הייתי נרגע, היה המון שקט. בהתחלה לא שומעים כלום, עד שבשלב מסויים מתחילים להתרגל לשקט ופתאום מתחילים לשמוע קצת את הטבע, את ציוץ הציפורים בצמרות העצים ואת רשרוש הרוח העדינה על השיחים הנמוכים. פתאום גם העיניים נפתחות, מתחילים לראות שורות של נמלים צועדים בשורה, את קרני השמש המבקיעות מבעד לעצים. רואים ושומעים וזה נכנס בעדינות פנימה וממלא את הלב, ממלא בהערכה למה שיש, לפָשוּט. לפני כל הרעש הגדול של העיר, של המכוניות והצפירות והדיבורים, כן, של הדיבורים שלנו.

כשהגעתי לבית הכנסת בראש השנה, שמעתי מהרב בדרשה לאחר תפילת ערבית שהנה עכשיו לאחר חודש שלם של רחמים וסליחות, חודש ש"המלך היה בשדה", הנה אנחנו ממליכים אותו, את המלך שיצא לקראתנו מהארמון שכל כך קשה להגיע אליו. וממש הזדהתי עם העניין של ה"מלך בשדה". ממש כמו בחורשה שם השקט מאפשר באמת להתקרב ולראות דברים, במובן האמיתי שלהם, בלי הרעש הגדול של העולם.

בבוקר לאחר תפילת שחרית הרב אמר "נכון שכל השנה צריך להיות בשקט בבית הכנסת, רק להתפלל, אבל היום במיוחד, עכשיו בזמן תקיעת השופר זה הכי חשוב, ממליכים את הקב"ה, אין לדבר גם הגדולים וגם הקטנים, ומי שקשה לו שיצא החוצה שזה לא יפריע לאחרים לשמוע היטב." אני שמעתי אותו והבנתי על מה הוא מדבר, רק שהוא הרב ואני סתם ילד. ואז הגיעו התקיעות, התקיעה הראשונה הייתה פשוטה, ממש פשוטה כמו הטבע ששמעתי והרבה יותר, היא ממש נשמעה קדמונית, אדירה, היה בה הכל, היא נכנסה ללב, ואז היו תקיעות כאלה מוזרות כמו צפירות של רכב עצבני, לא הבנתי, הם ממש היו קשות, הם הכאיבו לי, ממש הרעישו, ואז אחריהם עוד פעם שקט עדין, ענק, אדיר... נרגעתי. התחלתי להאמין.

דמעות זלגו מעיניו..

התחלתי להקשיב לשתיקתו..