לב טהור

הילה נכנסה לחנות הבגדים הכי שווה בירושלים. כאן תמיד אפשר למצוא בגדים מיוחדים שאין לכל העולם, וכן, גם המחיר לא בשמיים...

לאחר חודש של אכזבות חוזרות ונשנות עם כל פתיחה של ארון הבגדים, היא החליטה לעשות מעשה. ארזה תיק, ארנק ובקבוק מים ויצאה לירושלים. לא, היא לא הלכה לבד, למסע הגורלי הצטרפה גם איילת, חברה טובה שמבינה בבגדים ובמקומות שאפשר למצוא אותם.
- "נו, מה את אומרת?" שאלה איילת את הילה שיצאה מתא המדידה "איך החצאית?"
הילה הסתכלה במראה. "יפה ממש... כן, אבל... תגידי, איילת, היא לא קצת קצרה מדי?"
- "קצרה? לא כל כך, העיקר שהיא מכסה את הברך! יש כאלו באולפנא שלנו שהולכות יותר גרוע, תראי איך היא יושבת עליך מעולה!"
הילה עוד עמדה והתלבטה. היתה לה הרגשה קצת לא נוחה מהחצאית הזו, כאילו שהיא חשופה פתאום. אמנם החצאית מכסה את הברך, אבל לא בדיוק כמה שצריך, ובכלל, היא לא רגילה ללכת קצר כל כך... מצד שני, אם איילת אומרת...
עכשיו גם המוכרת הצטרפה לאיילת. "מותק, מה את מתלבטת? היא יושבת עליך בול! זו חברה טובה, בד מצויין, תאמיני לי, אם הייתי במידה שלך, הייתי חוטפת אותה לפני שייגמר!"
- "נו, אז מה החלטת?" איילת כבר רצתה להמשיך הלאה.
- "לא יודעת, אני מרגישה קצת מוזר איתה, היא קצת קצרה ו- "
- "באמת, הילה, אל תגזימי, כל החצאיות היום הם כאלה."
- "כן...? נראה לך שהיא בסדר...? אמממ.... (עוד סיבוב מול המראה) טוב, נראה לי שאני אקח אותה, אני כבר אתרגל..." 
                   
                                                       * * *

אלעד דפדף בספר הטלפונים של הנייד שלו וחיפש את המספר של שירה, המדריכה של שבט מעלות.
צליל חיוג.
- "שלום!" הוא שמע את קולה של שירה.
- "היי, שירה, זה אלעד, מה המצב? שמעתי שעשית פעולה מצויינת לשבט שלך בשבוע שעבר, נראה לך שזה יוכל להתאים גם לחניכים שלי?"
- "אה, וואי, תודה... באמת היתה פעולה טובה, ברוך ה'. חניכים שלך,,,מעפילים, נכון? בטח שזה יתאים להם. רוצה לשמוע איך היא הולכת?"

כעבור שעה הסתיימה השיחה ואלעד נשאר עם תחושה מוזרה בבטן. מצד אחד הם דיברו רק 'לצורך'- סניף, חניכים... טוב, הם גלשו קצת לדבר על הבגרות הקשה שהיתה במתמטיקה ועל המורה להיסטוריה שמלמד את שניהם ועשה מתכונת נוראית... אבל בסך הכל לא היה פה שום דבר אסור.
אלעד לא ידע להסביר את התחושה. מין חוסר נוחות שכזו, כאילו המצפון שלו דופק לו על הלב ואומר לו- "לא היית כל כך בסדר..."
די! אלעד התנער, איזה שטויות, שירה היא שיא הדוסית, ואם לה לא אכפת לדבר איתי שעה, אז מה אני מתפלסף...

                                                     * * *

הסיטואציה מוכרת לכם?

כמה פעמים אנחנו עושים משהו ומרגישים במקביל חוסר נוחות פנימית, יסורי מצפון, הרגשה לא כל כך נעימה שמשדרת לנו שהמשהו הזה שעשינו לא כל כך נכון...
לפעמים אנחנו מתייחסים לתחושות האלו ופועלים לפיהן, אבל לפעמים אנחנו גם מדחיקים אותן ומצפים שיעברו לבד עם הזמן.
אלא שבדרך הזו אנחנו גורמים לעצמנו לאבד את אחת המתנות היקרות ביותר שהקב"ה נתן לנו... לב טהור.

כשנולדנו, קיבלנו מהקב"ה נפש טהורה לחלוטין, "עבר נקי", בלי תאוות, בלי יצר הרע, נפש טהורה כל כך, כפי שרק נפש שירדה זה עתה מתחת כסא הכבוד יכולה להיות. והנה, עברו השנים, גדלנו ובגרנו, ב"ה, והנפש קצת נשחקה...

הפעם הראשונה שהתחצפנו לאמא,
לשון הרע שדיברנו על חבר מהכתה,
המראות שראינו ברחוב,
האתרים ה"לא הכי" שגלשנו אליהם.
כל אלו עטפו את הנפש שלנו בעוד שכבה ובעוד לכלוך.
קיבלנו יהלום טהור, נוצץ ומבריק, שאיבד עם הזמן את הברק בעקבות כל מיני מעשים שעשינו ומאורעות שחווינו.
לא כל היהלום התלכלך, יש עוד חלקים שנשארו מבריקים, ולפעמים הם זוהרים לעומתנו. לפעמים הנפש 'קוראת' לנו- "היי, תשים לב, אתה לא בכיוון הנכון...!".
ואנחנו, מה אנחנו עושים? מקשיבים לקול הפנימי, או שפשוט מתעלמים?

כל כך הרבה פעמים אנחנו שואלים את עצמנו- מה הקב"ה רוצה מאיתנו?
האם הבחירה שבחרתי נכונה או שהיה בה שמץ של יצר הרע?
עד כמה אני אמיתי/ת עם עצמי?
כדי לדעת לענות על השאלות האלו בצורה הכי קלה והכי פשוטה, צריך רק להקשיב.

להקשיב לנפש,
לחדור את כל השכבות ולגלות את הפנימיות.
להצליח לראות את הברק מתוך כל הלכלוך.
לא להתעלם ולהוסיף עוד שכבה שתסתיר את הברק.

רק להקשיב.

וכדי להקשיב טוב יותר, כדאי ואפשר גם לנקות את היהלום פה ושם. להוריד לכלוכים, להסיר קליפות, לגלות את הברק של היהלום שבתוכנו פנימה.

ואיך מנקים? קודם כל- לומדים. תורה, אמונה, הלכה, מוסר, הכל...
איזה כוח עצום יש בתורה שלנו! הדיבור האלוקי עוזר לנו 'להתיישר' לפי דבר ה' ורצונו וממילא הבחירות וההחלטות שלנו יהיו מכוונות לרצון ה'.

בנוסף ללימוד תורה, נרבה בעשיית חסד, קיום מצוות ותפילה מתוך כוונה זכה וטהורה. המעשים האלו יקרבו אותנו לריבונו של עולם, יורידו את השכבות שעוטפות את הנפש, יגלו- קליפה אחר קליפה- את הברק הטבעי והטהור כל כך של היהלום שלנו.

חברים יקרים,
גם בלי להיות יהלומנית, אני יודעת שהקב"ה ברא אתכם עם כ-ז-ה יהלום בפנים, וחבל על כל דקה שהוא לא מאיר וזורח לעולם כולו! (כן, כן, מה אתם נבהלים, יש לכם כוחות...!!).
בואו נקשיב לה, לנפש שלנו, בואו נזהה את הקול הטהור והטבעי שבתוכנו ונלך בעיקבותיו.

ועוד נקודה למחשבה, איך נדע לא להתבלבל בין קול פנימי חיובי, שנובע ממקור טהור, לבין קולו של היצר הרע, שלפעמים 'מתחפש' לטוב?

נשמח לשמוע את דעתכם.

לתגובות- [email protected]

לאתר חברים מקשיבים