לרב המדליק- מכתב אישי

לזה שכיבה...

בטח לא תזכור אותי,אבל אני דווקא לא הולך לשכוח אותך כל כך מהר.
חשבתי שזה כבר עבר לי אבל כנראה שיש דברים שמעבר לזמן.
מצידי, אתה באמת יכול לקפל את הגיליון הזה ולספוג בו את שאריות השמן הכשר למהדרין מן המהדרין שבוודאי ראש ישיבה כמוך קנה לעצמו, כי אם יש דבר שהבנתי ממך זה שאתה לא אוהב לכלוך, גם אם מדובר בשאריות של נשמות.
גדלתי איתם ביחד, מגיל אפס.אחים, חיים אחד בתוך השני.
אהבנו, חלמנו מגיל קטן,היינו 'החבורה'.אף אחד לא יכל עלינו.
הפלגנו בתחנות החיים, מצרפים רגעים בודדים,טבולים באושר ילדותי
לכדי פסיפס תמים,תמונה ועוד אחת,הנאגדות לכדי אלבום ילדות שלם.
ידעתי שלמרות שאנחנו מבינים אחד את השני הכי טוב בעולם, בכל זאת היינו קצת שונים.
תמיד היה לי קצת יותר קשה מהם להבין מה המורה רוצה אבל יודע מה?
דווקא בגלל זה כל כך אהבתי אותם: לא הייתה פעם אחת שהם לא עזרו לי.
בסך הכול ילדים קטנים אבל הלב שלהם...אוקיינוס.מטביע בתוכו הכול. ביניהם
גם את האבחון שעשו לי..
'אז מה, יהונתן,לאיזה ישיבה אתה הולך?'
לא הבנתי למה השמיים נראו לי פתאום עצובים יותר.
הם כבר לא חייכו אלי כמו כל בוקר
'מה זאת אומרת?' לא הבנתי, נפגע רק מעצם השאלה.
'לאיפה שאתם. לא?'
'כן בטח!' הם הצטדקו. 'פשוט לא ראינו אותך בבחינות הכניסה אז התחלנו לדאוג'.
הרגשתי איך שהלב שלי רועד.נבהל.
'על מה לעזאזל הם מדברים?' חשבתי לעצמי,'באמת לא הייתי באף בחינות'.
למחרת הסתכלתי על אבא ואמא ולא הבנתי למה הם רצינים.
'אתם מפחידים אותי..' אמרתי בקול חנוק, 'מה קרה?'
אמא חיבקה אותי והסבירה לי שכל החברים שלי הולכים לישיבה 'ההיא',שרק החבר'ה
ה'מצויינים' הולכים אליה
ו'אתה יודע שאנחנו אוהבים אותך הכי שבעולם, אבל אולי דווקא לך לא יהי'ה
הכי טוב להיות שם'
אני לא זוכר הרבה מהשיחה הזו,רק שהכול נהיה לי פתאום מטושטש ואמא הסתכלה על אבא בדאגה ואמרה לו שילך ויביא לי מים.
לא ידעתי הרבה. כולה ילד קטן,מה לי ולמילים מפוצצות בחינוך כמו, 'איבחון' ו'קשיי
למידה', אבל ידעתי שאני חייב להיות עם החברים שלי ביחד.
'אתם לא יכולים לעשות לי את זה!' בכיתי. 'בבקשה...אני חייב להתקבל...'.
ישבתי מולך במשרד הגדול והמפואר שלך.
בבועתי המפוררת, שנחרכה לכדי גחלת לוחשת מהילד השמח שהייתי פעם,נשתקפה
בדמות דיוקנו של הראי"ה קוק.הסתכלתי עליו:
'יהיה בסדר'.אמרה לי התמונה. 'אתה תראה שאי"ה הכול יהיה בסדר'
ניסיתי להסביר לך למה אתה הולך לכבות אותי. שאני אתן הכול. באמת!
הם יעזרו לי,החברים שלי. הם תמיד עזרו.
'רק בבקשה, תסביר לי למה לא?' וכל מה שרציתי היה שרק תראה לי שאיכפת לך, גם אם אני לא הולך להיות תלמיד שלך.
אבל אתה ענית לי רק במספרים וציונים.
מסתבר שלכל איש יש שם. אבל כנראה שנערים מפוחדים עם נשמה בוכה יוצאים מהכלל.

ולזה שהדליק...

רציתי למות.במובן הכי פשוט של המילה. נשמה כבויה שנתעטפה בדמות אדם.
עד שהגעת.
דיברת עם ההורים שלי על הישיבה החדשה שלך, ולמה אתה באמת חושב שאני אוכל
למצוא בה את מקומי.
ישבתי מולך אבל לא הבנתי הרבה, מלבד שני מילים שלא הפסקת לחזור עליהם:
'להדליק' ו'נשמות'. אותם דווקא הבנתי מצוין.
ישבת איתי שעות.לא הבנתי איך לא נמאס לך. איך לא התייאשת מהצל שמולך.
ואתה? שפכת עליי עוד חיוך מבין.יד אוהבת.
והלהבה...החלה לנצנץ. והגחלת ללחוש:
'אתה מסוגל!', 'אנחנו אוהבים אותך כמו שאתה'
ואני התחלתי להאמין ולחזור אחרי המילים שלך,שאחזו בי כגפרורים:
'אני מסוגל!' 'הם באמת אוהבים אותי!.
'אבל אני דפוק במתמטיקה! אני אוריד לכם את הציון!' אמרתי בעיניים כבויות.
'נכון, אבל אנחנו נעזור לך.נביא לך מורי עזר. מה נראה לך, שאנחנו בית
חרושת לציונים?'.
הסתכלת עליי במבט אבהי:
'היי, אתה סומך עליי או לא?'.
ולאט לאט הרגשתי איך הדם שלי מפשיר והלב חוזר לפעום.
היה לי קשה.מאוד קשה. איך אומרים?
אני רגוע בקשר לעולם הבא שלי כי בגיהינום כבר הייתי.
הוצאתי מעצמי מאה וחמישים אחוז,אבל כמו תמיד, הקב"ה עוזר למי שעוזר לעצמו.
בסוף סיימתי את הבגרות בהצטיינות. ומה עם הגמרא?
טוב, אין הנחתום מעיד על עיסתו אבל ממה שהבנתי ובאמת בקטנה, הייתי די...תותח!
עכשיו אני ברוך ה' אבא לשלושה ילדים,קובע עיתים לתורה ומנהל עסק בעצמי.
אז רק רציתי להגיד לך תודה. על הכול.
על זה שהאמנת בי.
שמלאת שליחותך נאמנה בהיבחרך לשמש.
למדליק נשמות כבויות.
ובעיקר על זה שהצפת בשמן האכפתיות ואהבה את הנשמה הכבויה שלי.
ועד עכשיו,בכל פעם שאני מדליק את החנוכייה ומסתכל על הנרות,את הברכה הראשונה אני מקדיש לך.
לראש הישיבה שלי.
לרב המדליק...