מחמאות

קרה לכם פעם, שבא אליכם מישהו ואמר לכם: "ראיתי אותך היום מחשק כדורסל, שחקת מעולה", או שאמרו לך: "כל הכבוד! איך סדרת את החדר יפה!", "כמה שאתה צדיק!", או לחילופין: "איזה מתמיד אתה!".


ומייד אתם מתכווצים בתוך עצמכם, בטענות שונות: "זה לא אני!" או לחילופין: "שחקתי גרוע בכלל", או למשל: "אם היית יודע כמה עברות יש לי, לא היית קורא לי צדיק!", והמתמיד יענה: "הלואי שהייתי באמת מבין מה שאני לומד!".


תירוצים מתירוצים שונים, העיקר, לא לקבל את המחמאה שנתנו לכם. אמנם הרבה פעמים אתה מאוד רוצה, ושמח במחמאות, אך כשהם ניתנות, אתה מייד מהסס לקבל אותם.


ישנם כאלה שמוכנים בשביל מחמאה, להיות שנים ארוכות באיזה סיירת בצבא. או להתמיד על לימודם שעות ארוכות. אך ברגע שמחמיאים להם, הם מייד מתגוננים.


מדוע? למה אנשים לא מוכנים לקבל מחמאה שנתנו להם, כאשר המחמאה היא אמיתית?


(אין הנידון כאן, כאשר המחמאה כלל לא אמיתית. משום שכשמחמאה לא אמיתית, התגובה בדר"כ שונה לחלוטין. זאת אומרת: אם יגידו לך שאתה רץ הכי מהר בעולם. אז במקרה הטוב, אתה תתקן את הטעות שנפלה למחמיא, או שתצחק מהבדיחה, ולחילופין אפילו לא תתייחס למחמאה). אך כאשר המחמאה כן קשורה אליך באיזה אופן שהוא, למה אתה בורח ממנה?


הסיבות

הסיבות שמצאנו מדוע אנשים לא מוכנים לקבל מחמאות הן:

א. מחוייבות – הרבה אנשים טוב להם, היכן שהם נמצאים, וברגע שהחמאת להם, זה מחייב אותם, והם חוששים מכך. לדוגמא: ישנם ילדים שכשמחמיאים להם שהם הצליחו מאוד במבחן מסויים, הם ישר מתגוננים: "המבחן היה ממש קל" או "נחשתי את התשובות", בכדי שלא יצפו מהם להצליח יותר. הם חוששים שזה שהם הצליחו, זה הולך לחייב אותם. עוד דוגמא, כשאשה אומרת לשכנה שלה: "איך הבית שלך נקי!", למרות שהאשה מאוד שמחה בליבה, היא ישר תתגונן: "במשך חודשיים לא ניקיתי אותו, הגיע הזמן! לא?!", והסיבה פשוטה, היא פוחדת לקבל את התדמית של האשה הנקייה, שתמיד צריכה שהבית שלה יהיה נקי. שאם היא חלילה לא תעמוד בתדמית הזאת, היא עלולה להרגיש, שהיא לא עומדת במצופה ממנה.
ב. דימוי עצמי נמוך – סיבה נוספת לכך שאנשים לא מקבלים מחמאות, היא הרבה פעמים משום שהם לא מאמינים שהם באמת טובים. ישנם אנשים שהם לא מאמינים שהם יצליחו לעשות משהו שראוי להערכה כלשהי. כשאתה מחמיא לבחור: "איזה מתמיד אתה". הוא ישר זועק בתוך נפשו, וכלפי חוץ: "אני מתמיד?! לא ייתכן! הרי אני כל כך גרוע...", וממילא הוא משכנע את עצמו ואת הסובבים אותו כמה הוא גרוע, וחלילה לו לקבל את אותה מחמאה.
ג. בריחה מגאווה – סיבה נוספת שאנשים לא אוהבים לשמוע מילה טובה עליהם, היא שלפעמים אנשים חוששים שהמחמאה תביא אותם לגאווה ח"ו. ולכן הם מסלקים אותה בכל דרך אפשרית. אם החמיאו להם על משהו טוב שהם עשו, הם מייד נרתעים מכך, בכדי שהם עצמם לא יזקפו לעצמם את אותה מעלה, שהחמיאו להם עליה. אצל הרבה מהם, הם אמנם שמחים שאנשים חושבים עליהם דברים טובים, אך הם לא רוצים לקבל את המחמאה, משום שהם אומרים לעצמם: "אם אקבל את המחמאה, סימן שאני טוב, ואם אני טוב, אני בעל ערך, ואם אני בעל ערך, אני מתגאה, ולכן אני לא רוצה שום מחמאות!" ובורח מכל מי שנותן לי מחמאות, ומשכנע את עצמי, כמה אני לא טוב במה שהחמיאו לי עליו.

 

הבעיה שבכך:

לענ"ד, ב- 3 הסיבות שהעלנו ישנה בעייה.

א. מחוייבות – אם אדם לא רוצה לקבל מחמאות, בגלל שזה מחייב אותו להשקיע ולהצליח יותר, יש בכך שתי בעיות:
1. חבל שאדם בורח מהשקעה בדברים שהוא טוב בהם. אם החמיאו לאשה, שהבית שלה נקי, מדוע שלא תאמץ את המחמאה, ותשקיע בכך, ובאמת הבית שלה יהיה יותר נקי. למה לפחד מדברים טובים?
אם החמיאו לך שאתה "מתמיד", למה שלא תאמץ את המחמאה, ותמשיך להתמיד. ממה יש לפחד? – ואם פעם אחת, לא תצליח להתמיד. לא נורא! מקסימום, המחמאה כבר תהיה לא רלוונטית. ויגידו עליך רק, שפעם היית "מתמיד".
2. האדם משועבד למה שאומרים לו הסובבים אותו. אם באמת אדם לא רוצה להשקיע יותר מהמחאה שנתנו לו, שלא ישקיע יותר. זה שהחמיאו לו פעם אחת על משהו, אין זה כלל מחייב, מצד האמת. וזה שאדם בטוח שעכשיו הוא מחויב לכך, זאת בעיה, שהוא כפוף ללחצים חיצוניים. (אין זה אומר, שלא צריך להתייחס למה שחושבים עלינו, או אומרים לנו, אך אסור חלילה להשתעבד למה שמצפים מאיתנו).
ב. דימוי עצמי נמוך – דימוי עצמי נמוך זאת מחלת הדור. כל כך הרבה בני נוער נופלים למקומות ומצבים נוראים בגלל דימוי עצמי נמוך. דימוי עצמי נמוך גורם למחלות שונות עד אובדן נפש, כגון: אנורקסיה, דכאונות, התאבדויות ועוד. אדם שיש לו דימוי עצמי נמוך חייב לעבוד על זה בהקדם האפשרי. יש בזה סכנה נוראית לנפש ולגוף. ומלבד זאת, ה' נתן לך כ"כ הרבה, באיזה רשות אתה מרשה לעצמך, להעריך את עצמך כגרוע. זאת עצת יצר הרע, להחליש את האדם, לומר לו שהוא גרוע ולעולם לא יהיה מוצלח. (ומי שיתבונן בזה, יראה שדימוי עצמי נמוך, בשורשו הוא נובע מגאווה).
ג. בריחה מגאווה – הגאווה היא שורש כל המידות הרעות, כפי שכתבו רבותינו. אך צריך לדעת מהי גאווה. הגדרת הגאווה היא, שאדם מייחס לעצמו דברים שאינם שלו.
מכיוון שכל מה שיש בנו, ניתן לנו מבורא עולם, אנו צריכים לייחס את הכוחות שלנו למי שנתן לנו אותם, ולא חלילה לזקוף אותם לעצמנו. גם אדם שעבד על משהו וזכה לו, כגון: אדם עשיר, שעבד הרבה שנים, והצליח להרויח כסף, צריך לייחס את עושרו לה' יתברך, משום שאלמלא ה', לא היה לאדם אפילו פרוטה אחת.
חשוב שנדע, שגאווה היא לא רק אמירה חיצונית, אלא בעיקר במחשבתו ובתודעתו של האדם. ישנם אנשים שכלפי חוץ "מתענווים", וכלפי פנים הם שחצנים גדולים. אדם צריך לבדוק, אם הוא חושב שהכל מכוחו שלו, והוא המוכשר והמוצלח, או שהוא יודע שיש מישהו מעליו, שעזר לו להגיע לאן שהגיע, ובלעדיו, האדם לא היה מצליח כלל, ולכן את נקודות הזכות, יש לזקוף לטובתו.

 
ולכן כשמחמיאים לבחור על כך שהוא מתמיד, גאון, שחקן כדור סל או כל דבר אחר, הוא לא צריך לייחס זאת לעצמו, אלא ל-ה', ולכן אין מה לברוח מהמחמאה.

מסקנה

טוב, אז מה כן צריכה להיות התגובה, כשמחמיאים לך על משהו טוב שעשית?

לענ"ד, התגובה צריכה להיות כך: "תודה רבה לך. ותודה לה' שבעזרתו הגעתי לכך". אמירה זאת בעיקר צריכה להיות במחשבתו של האדם, ולא רק כלפי חוץ. אדם צריך להפנים, שכל מה שיש לו, זה מכוחו של הבורא. ולכן יש לומר בעיקר לעצמך: באמת אני מודה לך, על המחמאה שנתת לי (משום שהמחמאה מחזקת אותי, ואומרת לי היכן אני נמצא, ושהצלחתי להגיע למקום שניסיתי להגיע), אך תדע לך שאינני מייחס זאת לעצמי, משום שבלעדי ה' לא הייתי מסוגל לעשות דבר, ולא להגיע כלל למקום שהגעתי או למעשה שעשיתי.


שאלה ותשובה

ואם נשאל: אם כן, כשהאדם ייחס הכל אל ה', ויחשוב שהוא אפס (בחינת: "ואנכי תולעת ולא איש"), יגרם לו גם דימוי עצמי נמוך, וחלילה יגיע לכל הדברים הנוראים, הנגרמים מדימוי עצמי נמוך: עצבות, דכאונות וכול', וכל זה בגלל שהוא רצה להיות עניו?

התשובה היא פשוטה: מסקנה כזאת היא שוב טעות. אדם צריך לדעת שהוא בעל ערך, ובעל ערך רב, הרי ה' אוהב אותו, ומחייה אותו, ונתן לו כל כך הרבה. אך לדעת שהערך הרב שלו, הוא לא מגיע מכוחו הפרטי, אלא מאיתו יתברך. ולכן הוא צריך להיות שמח מאוד, שהרי הוא קיבל כ"כ הרבה.

ולכן הוא לא צריך להתעלם מהמחמאות שמרעיפים עליו, אלא לקבל אותם באהבה, ולשמוח בהם, ולהודות לה' שזיכה, אותו להיות ראוי למחמאות שכאלו. "אשריכם ישראל".