בעקבות הרצחו של עידו זולדן

והחי יתן אל ליבו

פוּנְדוּק הוא כפר ערבי "טוב", החצר האחורית של קדומים, קרני שומרון ועמנואל. הכפר שלנו – הערבים
נחמדים. כבר שנים שאנחנו מכירים אותם, עובדים איתם, קונים אצלם. המקום הכי בנאלי להירצח זה בפונדוק. מי לא נוסע שם כמה פעמים ביום?

פונדוק זו רק דוגמא. לכל אחד יש את הערבי שלו ואת הכפר שלו. פלוני קם בבוקר עם
הבשורה המרה שפלוני נרצח. או אלמוני. או עידו. או ארז. או מישהו. וזה כואב עד
בכי וחותך בבשר החי. הוא מקלל את הערבים, את אולמרט ואת אלוף הפיקוד
שמפנה-מאחזים-במקום-לטפל-בערבים-האלה, ונוסע לעבודה. בדרך הוא עוצר לתדלק בכפר,
כי הרבה יותר זול שם. אמנם בבוקר כזה קצת קשה לומר בוקר טוב למתדלק, בכל זאת,
יהודי נרצח ע"י ערבי אתמול. גם הערבי מבין שלא נעים לדבר עכשיו, והוא שותק,
העיקר שהמתנחל ממלא פוּל. יכול להיות שיש לו פועל ערבי בעסק, או שבדיוק הם
מחליפים את הקרמיקה באמבטיה כי כבר עברו כמה שנים טובות מהריקודים בסבסטיה,
ואצל הבני דודים הרבה פחות יקר, והעבודה לא רעה בכלל. בהפסקת צהרים הוא סוגר עם
המוסכניק הקבוע שלו שמחר בבוקר הוא משאיר את הרכב לטיפול עשרת אלפים.

שכחנו לציין פרט חשוב. בדרך חזור, ידידנו נזכר שאשתו ביקשה שיקנה כמה ירקות,
שיהיה בבית. שנת שמיטה – אנחנו לא נקנה משהו חוץ מהיתר מכירה. איפה הגאווה
היהודית?

עד מתי נפריד בין האויב לבין הסחורה? הרי במו ידינו אנחנו מאפשרים את הרצח הבא.
ומי שמגיע למוסך, שיחשוב טוב טוב למה המוסכניק כל כך עייף ומה הוא עשה אתמול
בלילה, כאן, בחצר האחורית שלנו.

אֶרֶץ, אַל-תְּכַסִּי דָמִי. וְאַל-יְהִי מָקוֹם לְזַעֲקָתִי.

אברהם בנימין.