מקבץ אקטואליה שבועי

יד לוחצת יד?

הסופר דוד גרוסמן הפגין בשבוע שעבר אומץ כשנמנע מללחוץ את ידו של ראש הממשלה בזמן שהוענק לו פרס אמ"ת. אין לי מושג מהם ראשי התיבות אבל גם לא אכפת לי כל כך. בעקבות מקרה זה לא נשמעו שום גילויי האשמה או גינויים חריפים כלפי הסופר המצליח, שמשתייך כידוע לשמאל הקיצוני, וזה לא עורר כלל את זעמה של התקשורת.

אין לי שום דבר כנגד גרוסמן, ששכל את בנו במלחמה, וחוץ מזה, אני מחבב נורא את ספריו. גם איני בא לבקר את המעשה שעשה, שאולי היה מן הראוי לעשותו. אבל נשאל את עצמנו מה היה קורה אילו היה זה 'מתנחל', או סתם אדם המזוהה עם הימין שהיה נמנע מללחוץ את ידו של ראש הממשלה מתוך מחאה פוליטית לגיטימית. האם אז התקשורת היתה שותקת כמו במקרה זה?.

ומי מכם שלא יודע את התשובה, יכול להיזכר במהומה התקשורתית שהתחוללה כשהחייל חננאל דיין סירב ללחוץ את ידו של הרמטכ"ל בעת קבלת אותות הצטיינות.

אם אתם שואלים אותי, סביר להניח שהייתי כן לוחץ את ידו בגלל הבושה. אבל למי אכפת ממני, אכפת מהתקשורת ומהצביעות שלה בכל הקשור ליחסה אל ציבור נאמני ארץ ישראל.



הורים שובתים

אם אני הייתי, בתור דוגמא, אב לילדים הייתי מודאג עד עמקי נשמתי מעצם העובדה שילדיי משוטטים כעת ברחובות או באינטרנט, מה שיהיה נוח בשבילם, וזאת ללא השגחה. המחשבה הזאת לא היתה נותנת לי מנוח, גם אם ההיו מראים לי היתר מהרב "נוח".

איזה הורה מסוגל לעבוד בצורה נורמאלית ובלב שלו ורגוע כשהפלאפון שלו מצלצל כל שנייה והקול בצד השני אומר בקול ילדותי ואיטי-"משמעם לי, מה אני יעשה?". הייתי משתגע, גם מהצלצול וגם מהשעמום של הילד.

ילדים- מה לא עושים בשבילם, אבל רגע אחד, היכן ההורים בכל השביתה הזאת? האם הם לא צריכים להצטרף אל השובתים בכדי לסיים כמה שיותר את השביתה?

השביתה נפלה על ההורים כרעם ביום בהיר, די בתחילת שנה, ובודאי שאף אחד לא יכול היה לדאוג לבייביסיטר למשך למעלה מחודש, אבל זה באמת בלתי נסבל. האמת שהייתי רוצה לקרוא מכאן להורים להצטרף לשורות השובתים אבל מכיוון שאני מודע לכך שזה בלתי אפשרי, ולא מספיק שהילדים בחופש ההורים ייעדרו בגלל זה מהעבודה?. בכל זאת אף עובד לא מעוניין פתאום לא לקבל משכורת.

אבל רק ליום אחד בלבד שכל ההורים יצאו לרחובות, רק ליום אחד, אני משוכנע כי השביתה תסתיים.



כנס השלוחים

כנס השלוחים של תנועת חב"ד, או כפי שדוד שלי קורא לזה- כנס השְלוֹחִים, ננעל בשבוע שעבר בעליות שערים חדות למדי. "שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי עולם ויבוא מלך הכבוד". אז מלך המשיח, הרבי מילובביץ' לא ממש היה שם, לפחות סובר כך מי שנותר שפוי, אבל מאות ואלפי אנשים עם מגבעות התקבצו היו שם ובגדול.

כל הנוכחים היו או יהיו שליחים ברחבי התפוצות, אם תשאלו לדעתי, אחד כזה ברמאללה או בעזה היה מעולה, טוב, סתם צחקתי.

ולעניינו, חב"ד היא בהחלט תופעה מעניינת. היא חסידות שנפוצה בכל עיר ועיר בעולם, בכל חור אפשרי על הגלובוס ניתן יהיה לפגוש בחב"דניק.

יש לי בן דוד, שמו חזקי ליפשיץ, הוא חב"דניק שמנהל את בית חב"ד בנפאל. הסיפורים שבאים משם הם מופלאים ביותר, וכמה מאחיי זכו לחוות על בשרם את הסיפורים הללו. על ליל הסדר שעשו לאלף איש, על משאית שהייתה עמוסה בארגזי המצות לכבוד החג והחליקה בגשם וכל המצות נפלו והתלכלכו ועוד סיפורים מדהימים.

אותו בן דוד-השליח, רגיל לנסוע בקו תל אביב- קטמנדו (בירת נפאל) הלוך חזור, בלי לשים לב לתדירות. אין לי מילים, באמת המסירות וההקרבה היא בשבילו מעל לכול. מכאן שלוחה ממני ומכל בית ישראל ברכת הצלחה לו ולבית חב"ד.


משבוע הבא- מדור חדש שיעסוק באירועים והתרחשויות גיאוגרפיות שקרו ברחבי הגלובוס, ועד אז, שיהיה שבוע שקט, ובעיקר, שקט בכבישים.