ר' אַבְרוּם שלי

למרות שבעים השנים שמפרידות ביניכם, למרות הגאונות העצומה בתורה, למרות שהיה רב ראשי, אב בית דין, ראש ישיבה ומנהיג ציבור,
כשהיית עומד מולו, אחד על אחד, ומסתכל בעיניים הכחולות הגדולות של האיש קטן הקומה הזה, ומרגיש איך המבט החם והאוהב שלו עוטף אותך, ידעת שיש כאן מישהו שמבין אותך באמת. ושוב נדהמת כל פעם מחדש לראות איך הוא יודע לקלוע בדיוק ולומר את הדבר הנכון במקום הנכון.

כמה מלים אישיות של תלמיד צעיר שמנסה להיפרד מהרב אברהם שפירא זכר צדיק לברכה, שנפטר השבוע.

ר' אַבְרוּם. כך הוא כונה בישיבה ומחוצה לה. בלי שום תארי כבוד נוספים. לא פחות ולא יותר. קצר, פשוט, צנוע. בדיוק כמו שהיה בחייו. אפילו חיצונית הוא היה איש נמוך. רוב האנשים שבאו אליו הסתכלו עליו מלמעלה למטה. ובכל זאת, כמה שהיה קטן, ככה היה גדול. בתוך קומתו הקטנה הסתתר לו גאון עצום בתורה, רב, מחנך, דיין, פוסק, ראש ישיבה ומנהיג של ציבור, ואולי הדבר הגדול מכולם זו הענווה העצומה שאפשרה לו להחביא את כל זה, ולתת לכל אחד שבא לדבר איתו את ההרגשה שהוא יכול לדבר אליו בגובה העיניים ממש.
גם אני, כאחד מאלפי התלמידים שזכו ללמוד ממנו, קיבלתי ממנו הרבה. אבל לא על גדולתו בתורה באתי לספר. גם לא על שקדנותו וחדשנותו, לא על פסקיו המקוריים והישרים וגם לא על פעולותיו הרבות ומסירות נפשו האינסופית למען כלל ישראל באומץ ובגבורה ללא פחד מאיש. על זה, אני בטוח, עוד יכתבו ויספרו רבים אחרים.

רציתי לשתף אתכם בכמה זיכרונות אישיים, מנקודת מבטו של תלמיד צעיר בישיבת "מרכז הרב", שכמו רבים מחבריו, מרגיש שאיבד השבוע הרבה יותר מרב.

ישנם הרבה ראשי ישיבות וגדולי תורה המוקפים תמיד בתלמידים ובשואלים, שכשאתה מתבונן עליהם אתה רואה את חרדת הכבוד, את היראה, את החיל ורעדה שאוחז בהם כשהם עומדים ומדברים עם רבם.
אצל ר' אברום זה היה אחרת.

במשך שנים היה נשאר ארוכות אחרי התפילות בישיבה ומאפשר לכל התלמידים שרצו לבוא, אחד אחד או כמה ביחד, לשאול, לספר, להתייעץ. בכל נושא שבעולם. גמרא, הלכה, אמונה, מוסר, התייעצויות אישיות, ומה לא. הייתי מחבב לעמוד מן הצד ולהסתכל בחבורת התלמידים שהתגודדה סביבו, כשהדבר הבולט ביותר היה החיוך והצחוק שעל פניהם. כי עם כל גדולתו ורצינות הנושאים שעסק בהם, ידע תמיד ליצור אוירה משמחת, להגיד מילים טובות, להוסיף איזה סיפור עם קורטוב של בדיחות כדי לחדד את המסר. הדלת והלב שלו היו תמיד פתוחים, ואלפים של אנשים היו מגיעים אליו כדי להתבשם וליהנות מגודל חוכמתו וניסיונו. היו שאלות שכבר נשאל אלפי פעמים, חלקן פשוטות ביותר ובכל זאת היה עונה תמיד בסבלנות אינסופית, כאילו זו לו הפעם הראשונה שהוא שומע את השאלה הזו. לא אשכח את אחת הפעמים, בשנה הראשונה שלי בישיבה, כשנקלעתי לאיזו תסבוכת אישית-משפחתית, והייתי חייב איזו הדרכה או עצה. השעה הייתה אחרי עשר בלילה ובכל זאת הרשיתי לעצמי להעז ולדפוק על דלתו של ראש הישיבה בן השמונים וחמש. הוא פתח לי את הדלת בעצמו ובחיוך הזמין אותי להיכנס פנימה. הוא הושיב אותי בסלון שמלבד שעון קיר פשוט עליו כתוב המשפט – "הזמן קצר והמלאכה מרובה", הקירות כולם מצופים במדפים עמוסים במאות ספרים. אחרי עשר דקות יצאתי משם, מחייך, מעודד ורגוע כשהרב מלווה אותי אל הדלת בברכת הצלחה. במבט לאחור, כמה שנים אחרי, אני רק רואה עד כמה צדק בכל מילה שאמר אז.

אחד הדברים שתמיד הדהימו אותי מחדש הייתה התפילה שלו. כולנו יודעים שלא פשוט להתכוון בתפילה, להיות צמוד למילים, להקשיב לשליח הציבור בחזרת הש"ץ. יש לנו נטייה לחלום, לדבר, ללמוד, לעשות דברים אחרים תוך כדי. ר' אברום מעולם לא העיר לתלמיד על זה ישירות אבל ההתנהגות שלו בעצמו הייתה המסר הכי חזק בעניין. כשהוא התפלל – הוא התפלל. לגמרי. לא מרים את העיניים מהסידור. לא מפספס מילה. עד שנותיו האחרונות כשחלה ברגליו והתקשה לעמוד זמן ארוך היה מקפיד לעמוד כל חזרת הש"ץ, בקשב עצום לכל מילה, ועונה אחרי החזן בקול רם ובכוונה. הסידור שלו היה עמוס בפתקים שאנשים החליקו לו כל הזמן עם שמות לבקש עליהם רפואה, זיווג, פרנסה. היו ברכות בשמונה עשרה שהיה מאריך בהן מאוד ועובר על כל הפתקים אחד אחד לבקש ולהתפלל על צורכי עמך ישראל. לאחר התפילה כשהיה צריך ללבוש את מעילו וללכת לביתו, כל עוד היה לו כוח, לא היה מוכן בשום פנים להיעזר בתלמידים שיגישו לו או יסייעו לו בלבישה. על אף שמונים שנותיו היה תמיד מלא מרץ וחיים, ואפילו הצעידה שלו הייתה לפעמים מהירה בשביל התלמידים הצעירים שהלכו איתו.

גם לאהבת תורה ולסקרנות טבעית ובריאה חינך מבלי מילים. בדרכו למקומו הקבוע בקדמת בית המדרש של הישיבה היה שׂם לב לכל מה שנמצא בדרך. הוא היה נעצר ליד כל סטנדר שהיה מונח עליו איזה ספר שנראה לו חדש ולא מוכר, עומד לידו ומעלעל בו כמה שניות. כאילו, חייב להכיר אותו, אולי יש כאן עוד איזה חידוש מעניין או כיוון חדש שכדאי להכיר.

אפילו בשנותיו האחרונות, כשכבר נחלש מאוד, והתקשה ללחוץ יד לאחר תפילות השבת למאות האנשים שעמדו בתור כדי לומר לו 'שבת שלום', הקפיד לא לוותר על הילדים, וכל ילדון בן חמש או עשר, זכה ללחיצת יד חמה וברכת שבת שלום שמחה מראש הישיבה הקשיש.

ר' אברום הקפיד מאוד על הנושא של שמירת הלשון ואף קבע בישיבה בכל בוקר לאחר התפילה לימוד קצר בנושא כדי להתחיל את היום עם זהירות במה שמוציאים מהפה. ולעומת הזהירות מהשלילה אמר פעם אחרת לאחד התלמידים "כשאתה פוגש חבר – תמיד, חייך אליו! אתה לא יודע מה מצבו ומה עובר אליו. לפעמים חיוך אחד כזה של שלום יכול לְחַיוֹת בן אדם".

________________________________
ביום טוב ראשון של חג הסוכות. כשאברהם אבינו בא לבקר בסוכה, הוא לקח איתו את ר' אברום שלנו.
ייקח זמן עד שנצליח להעריך את גודל האבידה, לתלמידיו, לציבור הדתי-לאומי ולכל עם ישראל.
נשתדל להמשיך וללכת בדרכו ולעשות את הליכותיו נר לרגלינו.