זכר למקדש ואבלות החורבן

המקור לאבילות החורבן
מה המקור לכך שצריך להתאבל על החורבן?
בגמרא במסכת בבא בתרא (ס,ב) מסופר על אותם 'פרושים' שקבלו על עצמם אחרי חורבן המקדש שלא לאכול בשר ולא לשתות יין:
נטפל להן ר' יהושע, אמר להן, בני מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו, נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל? אמר להם, אם כן לחם לא נאכל שכבר בטלו מנחות! [אמרו לו] אפשר בפירות, [אמר

להם] פירות לא נאכל שכבר בטלו ביכורים! [אמרו לו] אפשר בפירות אחרים. [אמר להם] מים לא נשתה שכבר בטל ניסוך המים! שתקו. אמר להן: בני, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר – שכבר נגזרה גזרה. ולהתאבל יותר מדי אי אםשר, שאין גוזרין גזירה על הציבור אלא אם כן רוב ציבור יכוליןם לעמוד בה... אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט. וכמה?... אמה על אמה... כנגד הפתח....

רבי יהושע לא שלל את האבלות על חורבן הבית, אלא רק את האבלות הקיצונית של אותם פרושים. מכאן אנו למדים שיש חיוב להתאבל על חורבן המקדש, אמנם לא אבילות קיצונית, אלא אבילות כזו שהציבור יכול לעמוד בה.

הרשב"ם על אתר מסביר את דברי רבי יהושע :
שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר – שכבר נגזרה גזירה חורבן, ונתחייבנו להתאבל, דכתיב 'שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה'.
כלומר, המקור לדיני אבילות הוא מהפסוק בנבואת ישעיהו (סו,י). פסוק זה מובא בהמשך הגמרא שם, וביתר הרחבה במסכת תענית (ל,ב), שם נאמר:
חכמים אומרים: כל העושה מלאכה בתשעה באב ואינו מתאבל על ירושלים – אינו רואה בשמחתה. שנאמר: '"שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ'.

הרשב"ם מסיק שלא רק האבילות בתשעה-באב, אלא כל דיני ומנהגי אבילות החורבן נלמדים מפסוק זה.

זכר למקדש
והנה המשנה במסכת סוכה (מא,א) מביאה הלכה שנקבעה כ'זכר למקדש':
משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש.
כלומר, מדין תורה, ארבעת המינים ניטלים בכל ארץ ישראל רק ביום הראשון, ורק במקדש ניטלים ארבעת המינים במשך כל שבעת ימי החג. לאחר החורבן, בא רבן יוחנן בן זכאי וחידש שאף מחוץ למקדש יש לאמץ את המנהג שבמקדש וליטול לולב כל שבעת ימי חג הסוכות – זכר למקדש.

הגמרא במקום מבררת את מקור הדין של רבי יוחנן בן זכאי:
מנא לן דעבדינן זכר למקדש? אמר רבי יוחנן, דאמר קרא 'כִּי אַעֲלֶה אֲרֻכָה לָךְ וּמִמַּכּוֹתַיִךְ אֶרְפָּאֵךְ נְאֻם ה' כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ' (ירמיה ל, יז). 'דורש אין לה' – מכלל דבעיא דרישה [מכאן שצריכה דרישה].
סוגיא זו מופיעה גם במסכת ראש השנה (ל,ב).

והלכות נוספות נקבעו משום זכר למקדש: כמו ספירת העומר (מנחות סו,א), אכילת אפיקומן (פסחים קיד,ב) אכילת ה'כורך' (שם קטו,א) – כל אלו הם מעשים שמעיקר הדין החיוב לעשותם הוא רק במקדש, או בזמן המקדש, ולאחר החורבן תקנו חכמים שיעשו מחוץ למקדש 'זכר למקדש'.

בין אבלות החורבן לזכר למקדש
ויש להבין, מדוע הגמרא לומדת את האבלות על חורבן המקדש מפסוק אחד – "שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ" – ואילו חיוב עשיית זכר למקדש נלמד מפסוק אחר "צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ"; והרי לכאורה שני הדברים עניינם אחד, לא לראות בחיים ללא מקדש את המצב הטבעי, אלא לזכור תמיד את חורבן המקדש.
מסתבר שחייבים לומר שמדובר בשני עניינים שונים.
מה היא אבלות? האבלות היא תחושת החסרון. האבל חי את הפער שבין זכרון העבר המפואר למצב בהווה. הוא לא נותן לעצמו לשקוע בשטף החיים, אלא מזכיר לעצמו שוב ושוב את האבידה "אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם" (ברכות ג,א). אבלות מחייבת להציב ציונים בחיי היום יום שלא יאפשרו לשכוח חלילה את החורבן. זו גם משמעות הפסוק: "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ". על כל יהודי להרגיש הזדהות מלאה עם צער השכינה בזמן חורבן הבית.

מהו הגדר של זכר למקדש? הרב יוסף דב סולוביצ'יק זצ"ל מסביר (רשימת שיעורים למסכת סוכה עמ' רט):
לזכור את המצוות הקשורות למקדש, היינו להעלות על לבנו את המקדש שיהיה בבניינו במהרה בימינו. יסוד דינים אלו מהפסוק "ציון היא דורש אין לה",אין בכך חלות על העבר אלא קיום על שם העתיד לבוא כשהמקדש יבנה.
הרב סולוביצי'ק מסביר כי ב'זכר למקדש' אין הכוונה לזכור את העבר, אלא לזכור את העתיד! לזכור איך יראו המצוות, איך יראה הקשר עם ה' יתברך כשיבנה המקדש במהרה בימינו.

הסבר זה נראה הכרחי כאשר אנו מתבוננים בתקנת נטילת לולב כל שבעה. הרמב"ם מסביר את מצות נטילת ארבעת המינים:
מצות לולב להנטל ביום הראשון של חג בלבד בכל מקום ובכל זמן... שנאמר ו'ּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן' ובמקדש לבדו נוטלין אותו בכל יום ויום משבעת ימי החג שנאמר 'וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים'.
הרי שדין נטילת לולב כל שבעה במקדש קשור דווקא לשמחה, שכן הוא נלמד מ"ושמחתם לפני ה'". אם כן, כשתיקן רבן יוחנן בן זכאי שלאחר החורבן יש ליטול לולב כל שבעת ימי החג, מסתבר שהתקנה צריכה להיות מעין הדין המקורי ("כל דתקון רבנן מעין דאורייתא תקון"), ואם כן הנוטל לולב בזמן הזה כל שבעת ימי החג ודאי שעליו להרגיש שמחה ולא אבלות! הנוטל לולב כל שבעה, הרי שעליו לחוש כמו חוט של חסד ורחמים יוצא מהמקדש העתידי, אוחז בו ונותן לו את הכוח לשמוח לפני ד'.

נמצא שהאבלות היא ההיפך מזכר למקדש. האבלות היא 'זכר לחורבן', ואילו 'זכר למקדש' הוא זכר לבניין! אלא שבודאי הדברים קשורים זה לזה, וניתן לומר: "כל המתאבל על ירושלים" – בדיני אבלות החורבן – "זוכה ורואה בשמחתה" – בדיני זכר למקדש.

דרישת ציון
מה משמעותה של דרישת ציון? הפסוק "צִיּוֹן הִיא דֹּרֵשׁ אֵין לָהּ" – מתפרש בתרגום יונתן "ציון היא תבע לית לה", הדרישה משמעותה תביעה. בלשון זו השתמשו חז"ל גם בדבריהם על עונש המגיפה בימי דוד המלך, שהיתה "על שלא תבעו בניין בית המקדש" (מדרש שמואל לא).

ונראה שהדרישה-התביעה לבניין בית המקדש מתבטאת דוקא בתקנות 'זכר למקדש', יותר מאשר בהלכות אבלות החורבן. אבלות החורבן מקבעת בתודעה שלנו שהמצב כעת הוא חסר, אולם 'זכר למקדש' מקבע בנו את האפשרות והחיוב לההתקדם לקראת המקדש. דרישת המקדש היא בראש ובראשונה לעורר את הרצון, את כיסופים למקדש ולהאיר בהם את חיינו אנו.
יש זמנים, כימי בין המצרים בהם זכרון המקדש צריך לעורר אבלות, אבל בנוסף על זה, זכרון המקדש צריך למלא כוח, שמחה ואמונה. כך ניתן להבין את דברי הפייטן בפיוט 'כל מקדש שביעי' הנאמר בקהילות ישראל בליל שבת קודש:
אוֹהֲבֵי ה' הַמְחַכִּים בְּבִנְיַן אֲרִיאֵל – בְּיוֹם הַשַׁבָּת שִׂישׂוּ וְשִׂמְחוּ...
הציפיה לבניין אריאל, בכוחה למלא אותנו שמחה וענג. ואכן, דוקא בשבת קודש אנו מרבים בפיוטים המעוררים צפייה לבניין המקדש: "מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ עִיר מְלוּכָה. קוּמִי צְאִי מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה", "לְמִקְדָּשֵׁךְ תּוּב וּלְקֹדֶשׁ קוּדְשִׁין", "יִבָּנֶה הַמִּקְדָּשׁ. עִיר צִיּוֹן תְּמַלֵּא", "וְהוּא יִדְרוֹשׁ לְצִיּוֹן עִיר הַנִּדָּחָה", ועוד רבים אחרים.
בברכות ההפטרה של שבת מופיע כינוי מיוחד לבית המקדש: "רַחֵם עַל צִיּוֹן כִּי הִיא בֵּית חַיֵּינוּ". בשבת, מעין עולם הבא, אנו חשים את העתיד של המקדש בבניינו, וממנו מקבלים כוח לחיינו אנו גם בכל ששת ימי המעשה.
החתם-סופר בחידושיו למסכת סוכה שואל, הרי את הפסוק שממנו לומדים את החובה לדרוש לציון נאמר בנבואת ירמיהו שמתייחסת לחורבן הבית הראשון, אם כן מדוע אחרי חורבן בית ראשון לא עשו זכר למקדש? ומבאר החתם-סופר:
אחר חורבן בית ראשון לא עשו דרישה לציון על כן לא זכו לגאולה שלימה!... ובחורבן בית שני, נתעורר ריב"ז על זה לעשות דרישה לציון וזכר למקדש כדי שנזכה לגאולה שלימה, רפואה קודם למכה!... כי ע"י שנעשה זכר למקדש נזכה לבניין משוכלל למעלה.
בזכות דרישת ציון, נזכה גם אנו לגאולה השלימה במהרה בימינו אמן.

זכר למקדש במשך הדורות
במשך הדורות, הרבו חכמי ישראל להוסיף בעשיית זכר למקדש, כמו למשל בהקפת הבימה עם לולבים בחג הסוכות זכר להקפת המזבח (רמב"ם הלכות לולב ז,כג), באמירת פטום הקטורת (סדור רב עמרם גאון, סיום התפילה), ועוד.
ואף בדורות האחרונים יש נסיון לחדש דברים 'זכר למקדש', כמו שניסה האדר"ת – ר' אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, שהיה רבה של ירושלים – לחדש זכר למעמד הקהל בסוכות שבמוצאי שנת השמיטה (וראה מאמרו של הרב יהודה עמיחי שליט"א בספר הקהל 'תקנות זכר למקדש').
וכיום הזה, גם אנו מנסים ללכת בדרך זו ולעורר את הזכר למקדש ואת הדרישה והתביעה לבניין המקדש. בסיבוב השערים, מתקבצים ובאים אלפי יהודים יחדיו, בתפילה וכיסופים, לא רק כדי להתאבל על החורבן, אלא גם כדי לזכור את העתיד, לדרוש לציון, ולקבל חיים מבית חיינו. כל עוד המקדש חרב, בהכרח קיימת גם החובה של אבלות החורבן, אולם יחד עם 'זכר לחורבן' אנו מקיימים 'זכר לבניין' ושואבים שמחה מן המקדש העומד להבנות בעתיד, וכמו שכתב ה'שפת אמת' (סוכות תרמ"ד):
בבית המקדש בחג שנאספו שמה כל בני ישראל נקרא שמחת בית השואבה, שכל השמחות נובעים ושואבים משם... וגם עכשיו על ידי הזכירה ומצות לולב שהוא זכר למקדש... מזה מתעורר מעט משמחת בית השואבה.