למה אנחנו צריכים בית-מקדש?

למה בית-מקדש?

רבים האנשים שמתפללים יום-יום על בניין בית-המקדש. הם מרגישים בלבם את חשיבותו, אבל לא תמיד הלב מגלה לשם מה צריך בית-מקדש. הערבים כל כך מתעקשים שלא לוותר על המקום הזה והעולם לא עוזר לנו במאבק נגדם, להפך, הוא עוזר להם. האם אי-אפשר להיות יהודי טוב בלי בית-מקדש? האם אי-אפשר להתפלל או ללמוד תורה בלעדיו?

כל זה קורה אם מסתכלים על בית-המקדש במבט שטחי. אבל אם אנו קוראים בתורה את רצונו של הקב"ה, אנחנו רואים שהוא רוצה מאוד בית במקדש. הלא כך ענה ה' לשלמה המלך אחרי בניית בית-המקדש: "הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִתָה לָשֹוּם שְׁמִי שָׁם עַד עוֹלָם. וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם כָּל הַיָּמִים" (מלכים א ט). חצי מתרי"ג המצוות קשורות למקום הזה. חצי התורה מדברת על בית-מקדש ועבודתו. כנראה שזה חשוב ביותר.

צריך להבין את המקום הזה. סוף סוף "תפילה בכוונה" אינה מסתכמת בכך שאדם מכוון למלים שהוא אומר. ב"תפילה בכוונה" אמיתית המתפלל באמת רוצה בכל לבו את בית מקדש. ותפילה בכוונה – עושה רושם.
רוצים שתישמע תפילתנו? – שער השמים.

התפילות עוברות דרך המקום הזה. אם אנחנו באמת רוצים שהתפילות שלנו יתקבלו, אם אנחנו רוצים שהתפילות שלנו יישמעו לפני האין-סוף ברוך הוא – הן צריכות לעבור דרך הסולם שמחבר שמים לארץ. יעקב אבינו אמר שהמקום הזה הוא שער השמים, "מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה אֵין זֶה כִּי אִם בֵּית אֱלֹהִים וְזֶה שַׁעַר הַשָּׁמָיִם".
"שער" עושים רק במקום שיש קירות חוסמים מצדדיו. מי שיש לו המפתח לשער יכול להיכנס בו ולעלות בסולם שראשו מגיע לשמים. מי שיודע לכוון למקום הזה – זוכה שתפילותיו יישמעו. קל לראות שכל אלה שזכו ותפילותיהם נשמעות, הם אנשים שקשורים בקשר אמיתי לבית-המקדש. את הסוד הזה מגלה שלמה המלך בתפילתו: "וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִי לִשְׁמֶךָ: וְשָׁמַעְתָּ הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתְּךָ אֶת תְּפִלָּתָם וְאֶת תְּחִנָּתָם וְעָשִׂיתָ מִשְׁפָּטָם" (מלכים ח).

זאת הסיבה שבגללה הישמעאלים חוסמים את המקום הזה בטומאתם. זאת הסיבה שבגללה הם קוברים שם מתים. (זוהר) צאצאי ישמעאל יודעים את כוחה של תפילה, לכן הם מתפללים חמש פעמים ביום. ולכן הם משתדלים בכל כוחם לחסום את המקום הזה בטומאתם. הם יודעים כי בשליטתם שם הם שולטים על השער, ויכולים להמשיך את שליטת הרשעה, ממש כמו בלעם הרשע שהכיר את ה' ורצה לקלל את ישראל.
בשעה שבית המקדש לא פועל כראוי, השערים הללו חסומים ח"ו בברזל –התפילות לא נשמעות. כמו שאמר הנביא ועשה מעשה להמחיש דבריו, וכמו שאומר רבי אלעזר בגמרא: 
"מיום שחרב בית המקדש – נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים. שנאמר 'ואתה קח לך מחבת ברזל ונתת אותה קיר ברזל בינך ובין העיר'." (ברכות לב עמוד ב)
אם יש חומה של ברזל בינינו לבין העיר, בינינו לבין ה' – התפילה לא עוברת. "מיום שנחרב בית המקדש – ננעלו שערי תפלה. שנאמר 'גם כי אזעק ואשוע – שתם תפלתי'" (בבא מציעא נט עמוד א)
ואם תשאל איך אנחנו בכל זאת חיים כשהשערים נעולים על-ידי רשעי עולם – על זה נאמר בגמרא שם כי "אף על פי ששערי תפילה ננעלו – שערי דמעות לא ננעלו".
לכן מופנות כל דמעותינו אל בית-המקדש. כל יהודי בכל מקום בעולם, בכל תפילה ותפילה, כשהוא מתפלל אל ה' הוא פונה לכיוון ירושלים כי שם הוא "שער השמים". משם עולות כל התפילות למעלה. זהו תלפיות – תל שכל פיות פונות אליו. ומי שיתפלל ויפנה לכיוון אחר – עליו לשנות את כיוון תפילתו אפילו באמצע תפילת י"ח.
ובגמרא (ברכות ל עמוד א):
"תנו רבנן סומא ומי שאינו יכול לכוין את הרוחות – יכוין לבו כנגד אביו שבשמים. שנאמר 'והתפללו אל ה''. היה עומד בחוץ לארץ – יכוין את לבו כנגד ארץ ישראל. שנאמר 'והתפללו אליך דרך ארצם'. היה עומד בארץ ישראל – יכוין את לבו כנגד ירושלים, שנאמר 'והתפללו אל ה' דרך העיר אשר בחרת'. היה עומד בירושלים – יכוין את לבו כנגד בית המקדש, שנאמר 'והתפללו אל הבית הזה'. היה עומד בבית המקדש – יכוין את לבו כנגד בית קדשי הקדשים, שנאמר 'והתפללו אל המקום הזה'. היה עומד בבית קדשי הקדשים – יכוין את לבו כנגד בית הכפורת. היה עומד אחורי בית הכפורת – יראה עצמו כאילו לפני הכפורת. נמצא עומד במזרח – מחזיר פניו למערב. במערב – מחזיר פניו למזרח. בדרום – מחזיר פניו לצפון. בצפון – מחזיר פניו לדרום. נמצאו כל ישראל מכוונין את לבם למקום אחד. אמר רבי אבין ואיתימא רבי אבינא מאי קראה? 'כמגדל דויד צוארך בנוי לתלפיות' – תל שכל פיות פונים בו".
ובשולחן ערוך (צד) כתב שהעומד בחו"ל לא יסתפק בכיוון לארץ-ישראל בלבד, גם הוא צריך לכוון את כל הכוונות: "יחזיר פניו כנגד ארץ ישראל, ויכוין גם לירושלים ולמקדש ולבית קדשי הקדשים".
לכך כתבו המשנה ברורה (ס"ק ג) וכף החיים (ס"ק א) שצריך כל אדם בכל תפילה לכוון היטב ו"שיחשוב בלבו ורעיונו כאלו הוא עומד במקדש אשר בירושלים במקום קדש הקדשים".
רק מי שח"ו לא יכול לכוון לבו לירושלים, כגון שהוא סומא וכדו', נאמר לו "לכוון את לבו לאביו שבשמים". והרי ברור לנו שאין הכוונה ח"ו שקודש הקודשים יותר חשוב מכוונה לאבינו שבשמים. הרי כל כוונת התפילה להגיע בסופו של דבר לאבינו שבשמים. אם כן למה רק סומא ומי שלא יודע מכוון רק לאבינו שבשמים? ללמדך שהדרך לאבינו שבשמים נכונה יותר כשהיא עוברת דרך בית-המקדש.

רוצים תורה של אור? בית-המקדש

רוב בני האדם חושבים שהתורה היא מסיני. שם היה מתן תורה. תורה היא בכל מקום – גם בבבל. אבל ירמיהו הנביא אומר במגילת איכה כי כשיצאנו לגלות "מלכה ושריה בגויים – אין תורה". למה? כי התורה היא מירושלים. "כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם".

זו התורה של העתיד. תצא. והתורה שתצא משם היא הרבה יותר גדולה והרבה יותר מאירה מהלוחות השניים שקיבלנו בסיני. התורה שתצא מירושלים תהיה כל כך מאירה וזורחת, עד שהיא תשפיע על כל העולם כולו להתנהג ביושר ובצדק בלי שום כפייה כלל. זאת תורה שתמשוך אליה את כל האומות מרוב אמת. זאת תורה שתגרום לכל הגויים להארת פנים מרוב השתוקקות לקודש.

"וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם: וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם: וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה".

שר החינוך והכהונה הגדולה

התפקיד של בית-המקדש קשור בקשר הדוק עם תפקידם של הכהנים הרגילים והכהנים הגדולים. תפקיד הכהנים היה לעבוד בבית-המקדש, כמו שמובא בספר שמות, ויקרא ועוד. אבל התפקיד הזה היה מתקיים רק יום או יומיים בשנה. בשבוע שהיתה משמרתם עולה כאחת מעשרים-וארבע משמרות. בשבוע זה היו הכהנים עובדים רק ביום שבו בית אב שלהם עולה לעבוד בבית-המקדש. בשאר השנה היה הכהן עוסק בחינוך בני ישראל וילדי ישראל. שהרי כך אמרה התורה על הכהנים (דברים פרק לג ט):
"הָאֹמֵר לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא רְאִיתִיו וְאֶת אֶחָיו לֹא הִכִּיר וְאֶת בָּנָו לֹא יָדָע כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ: יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ וְכָלִיל עַל מִזְבְּחֶךָ".

תפקידם הראשון הוא החינוך. ללמוד תורה וללמדה לישראל. כמו שאומר עליהם הנביא מלאכי (ב ו):
"תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן: כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ כִּי מַלְאַךְ ה’ צְבָאוֹת הוּא".
התפקיד השני של הכהנים הוא העבודה בבית-המקדש, ושני התפקידים הללו קשורים זה לזה. כי עיקר החינוך של עם ישראל היה שם כדלהלן.

הכהן הגדול שהיה ממונה על שאר אחיו הכהנים היה הממונה העליון על חינוך ישראל. ממונה על עבודת בית המקדש וגם על המעמד הרוחני של עם ישראל. כך היה עושה אהרון הכהן, לומד תורה ממשה רבינו ומלמדה את בני ישראל. כך עשה מתתיהו בן יוחנן כהן גדול בזמן שהיוונים ניסו להעביר את ישראל על דתם ופגעו בתפקיד החשוב ביותר שלו ככהן גדול. וכך מילאו הכהנים את תפקידם מאז ומקדם.

אם יש ח"ו כשלון בחינוך בעם ישראל – התביעה היא מהכהנים. הגמרא מספרת (מכות דף יא עמוד א) כי אימותיהן של כהנים היו מספקות לרוצחים בשגגה מחיה וכסות בערי המקלט שלהם כדי שלא יתפללו על בניהן שימותו. והגמרא מקשה וכי אם הרוצחים יתפללו – תתקבל תפילתם? והלא כתוב "קללת חנם לא תבא"?
מתרצת הגמרא שהקללה עלולה לבא על הכהנים כיוון שהיא לא בחינם. יש לכהנים הגדולים אחריות על כך שיש רוצחים בשגגה בעם ישראל. היה להן לבקש רחמים על דורם – ולא ביקשו, או שביקשו ולא ביקשו מספיק. הגמרא מביאה סיפור על אדם אחד שנטרף על-ידי אריה בריחוק שלוש פרסאות ממקומו של ר' יהושע בן לוי. נענש על כך רבי יהושע בן לוי עד כדי כך שאליהו הנביא, שהיה רגיל להגלות אליו כל יום, לא בא לבית מדרשו שלושה ימים וזאת בגלל שלא התפלל על חייו של אותו האיש שנטרף.

מכאן נבין את מעשהו של שמואל הרמתי, שהיה מסתובב ממקום למקום להפיץ תורה. (שמואל א כז) על זה נאמר עליו "משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו", והסבירה הגמרא שהיה שקול כנגד שניהם (ר"ה כה ורש"י שם). היה יושב שמואל באוהלו ועונה לשאלות העם כמו משה שכל דורש ה' היה בא לאוהלו, וגם היה מסתובב מעיר לעיר ללמד תורה ולהפיצה כדרך שהיה עושה אהרן הכהן שהיה מסתובב במחנה ישראל להרבות תורה וחיים, וכדרכו של אלקנה אביו.

כן היה עם ממשיכו של אהרן הכהן – יהושע בן גמלא, שהיה כהן גדול וגם הוא היה מרבה תורה בישראל:
"אמר רב יהודה אמר רב: ברם זכור אותו האיש לטוב ויהושע בן גמלא שמו שאלמלא הוא נשתכח תורה מישראל שבתחלה מי שיש לו אב – מלמדו תורה. מי שאין לו אב – לא היה למד תורה. מאי דרוש 'ולמדתם אותם' – ולמדתם אתם. התקינו שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בירושלים. מאי דרוש 'כי מציון תצא תורה' ועדיין מי שיש לו אב – היה מעלו ומלמדו. מי שאין לו אב – לא היה עולה ולמד. התקינו שיהו מושיבין בכל פלך ופלך ומכניסין אותן כבן ט"ז כבן י"ז ומי שהיה רבו כועס עליו – מבעיט בו ויצא. עד שבא יהושע בן גמלא ותיקן שיהו מושיבין מלמדי תינוקות בכל מדינה ומדינה ובכל עיר ועיר ומכניסין אותן כבן שש כבן שבע".
וכתבו תוספות שם להסביר למה היו למדים דוקא בירושלים והסבירו כי הפסוק אומר: 
"כי מציון תצא תורה – לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה כדדרשי' בספרי: למען תלמד וגו' – גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד לפי שהיה עומד בירושלים עד ליראה שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה" (ב"ב כא עמוד ב)

על-פי פירוש תוס' זה אמר החת"ס שהלימוד בירושלים היה מביא גם למלמדים יראת שמים גדולה, וכשהמלמדים הם יראים ושלמים כמו שצריכים להיות הכהנים – "כמלאך ה' צבאות" – גם התלמידים למדים תורה בשמחה כנתינתה מסיני

בית-המקדש בצדק

גם הצדק יוצא משם.
בברכת המזון אנחנו אומרים שאלוקים זן את העולם כולו בחן בחסד וברחמים. הוא משפיע שפע גדול לעולם, בחן בחסד וברחמים. לא בצמצום כלל. יש הרבה מים ויש הרבה אדמה פורייה. יש הרבה צמחים ויש הרבה מכל דבר ועניין, רק שהשפע הזה מחולק שלא בצדק. יש מיליארדים שאוכלים לחם צר ומים לחץ. יש מאות מיליונים שחיים בתת תזונה. עשרות מיליונים מתים ברעב.
 
לעומתם יש עשירים שמרוב אוכל רצים כל היום למכוני הרזיה. יש אנשים שהשפע הורס אותם גם מבחינה נפשית. זה שפע שמחולק שלא בצדק. בית-המקדש הוא מקור הצדק. "וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים".
כשייבנה בית-המקדש – השפע יחולק בשווה. אז ירננו עצי היער, אפילו בעלי החיים ישמחו בעת שהוא ייבנה. אם אנחנו רוצים צדק – אנחנו רוצים בית-המקדש.

הנהגת העולם? בבית-המקדש.

הצדק שמדובר עליו כאן הוא לא רק צדק ביני לבין שכני. הצדק הזה הוא צדק לכל העולם. הצדק הזה בא מחכמה גדולה. חכמה אלוקית. כי ה' ייתן חכמה מפיו דעת ותבונה. אלוקים נפח באדם נשמת חיים פה אל פה. וה' נותן מפיו חכמה. לא במקרה שלמה המלך היה הראשון שבנה את הבית הראשון והוא הוא זה היה שהיה מלא חכמה מכל מי שהיה לפניו. שלמה המלך שלט במקום שבו אלוקים נתן לאדם הראשון חיים פה אל פה. ולכן הייתה לשלמה המלך חכמה. "כי ה' יתן חכמה, מפיו".

החכמה הזאת הייתה לשלמה כדי שיוכל לשפוט את העולם בצדק. בגללה היו באים אליו כל מלכי האומות לדעת איך להנהיג את העולם. הדרך להנהיג את העולם קשורה בחכמה. והחכמה קשורה למלכות. סימן לדבר זה בנו של שלמה – רחבעם. כשהוא איבד את החכמה, באותו יום הוא איבד גם את המלוכה.
בית-המקדש – רק בידי מי ששולט על כל העולם. חכמינו אומרים שכשרבן יוחנן בן זכאי ראה שטיטוס הולך להחריב את בית-המקדש הוא אמר לו שהוא מלך. ולא סתם מלך, אלא מלך העולם. הוא ידע כי כל מי שבנה את בית-המקדש או החריב אותו היה אדם שמלך על כל העולם. כך היה שלמה שבנה וכך היה נבוכדנאצר שהחריב. חכמינו אמרו שהמרכבה שראה יחזקאל באה מצפון כי היא הלכה לכבוש את כל העולם תחת רגליו של נבוכדנאצר שעתיד להחריב את בית-המקדש. ובית-המקדש לא יכול להיחרב בידי מי שאינו שולט על העולם כולו.

כך היה גם בבית שני. כשכורש רצה לבנות את בית-המקדש הוא הכריז שכל העולם שלו. "כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה: מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם".
הגמרא אומרת שכורש באמת הוא לא מלך על כל העולם. רק על מאה ועשרים מדינות חסר שבע. לכן הבניין שלו לא החזיק מעמד. רק אחשוורוש שמלך על מאה עשרים-ושבע מדינות היה יכול לבנות את בית-המקדש ממש, והוא לא עשה כן. הבן שלו שגם שלט על כל העולם – בנה את הבית השני והצליח.
ידע רבן יוחנן בן זכאי שבית-המקדש השני לא ייחרב על-ידי שר צבא מקומי. "והלבנון באדיר יפול". הלבנון זה בית-המקדש והוא ייחרב וייפול בידי מי ששולט על כל העולם כולו.

מקדש מלך

מכאן נבין כי גם המלכות של עם ישראל לעתיד, מקורה בבית-המקדש. לכן בא המקובל האלוקי רבי שלמה הלוי אלקבץ וטבע לנו את המושג "מקדש מלך – עיר מלוכה" כדי שנבין כי המקדש הוא לא רק מקום עבודת ה' בתפילה ובקרבנות. המקום הזה הוא המקום של המלוכה. מי שרוצה למלוך – חייב לשלוט בבית המקדש.
כשמנשה המלך הרשע רוצה לשלוט לרעה על עם ישראל, הוא מציב צלם בהיכל. כך הוא תופס בידו את צינור השפע הראשי. וכך הוא שולט על עם ישראל חמישים שנה!! ממש כפי שעושים היום הישמעאלים.
אנחנו רוצים שליטה. אבל לא כמו של מנשה שמילא את הארץ דמים. אנחנו רוצים שליטה של אהבה. בית ש"תוכו רצוף אהבה מבנות ירושלים". בית שנבנה בלי כלי ברזל שכוחו לקצר ימיו של אדם.

השליטה של ישראל שבאה דרך המקום הזה אינה כמו השליטה של טיטוס ואספסינוס מחריבי בית-המקדש. השליטה שלהם הייתה מלאה בדם ובהרוגים. מיליונים על מיליונים שילמו בחייהם על השליטה הזו. ניצול וגזל. צער כאב וייסורים בלי די. בניית איצטדאות מלאות בצווחות של נידונים למוות. חינוך של מיליונים לדם הרג ומוות. כך היו הרומאים מחריבי בית-המקדש. וכך היתה השליטה של נבוכדנאצר על העולם. בימיו לא היו בני האדם מחייכים זה לזה. הכל היה צער – זה חורבן בית-המקדש.

על הקשר בין מלכות אמיתית של קודש לבין בניין בית המקדש נכתב ברמב"ם (הלכות מלכים א א):
"שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ. למנות להם מלך שנאמר "שום תשים עליך מלך". ו"להכרית זרעו של עמלק" שנאמר "תמחה את זכר עמלק". ולבנות בית הבחירה שנאמר "לשכנו תדרשו ובאת שמה".
מינוי מלך קודם למלחמת עמלק שנאמר: "אותי שלח ה' למשחך למלך עתה לך והכיתה את עמלק". והכרתת זרע עמלק קודמת לבנין הבית שנאמר "ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וגו'".

המלכות האמיתית של ישראל יכולה להיות רק בירושלים. ואין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד. גם דוד המלך כשהיה בחברון לא זכה למלוך על כל ישראל. רק בהיותו בירושלים הוא זכה למלוך על כולם. ולכן כתוב בגמרא: 
"תניא רבי אליעזר אומר כל שלא אמר מלכות בית דוד ב'בונה ירושלים' – לא יצא ידי חובתו" (ברכות דף מח עמוד ב).
א] הבניין השלם ואמיתי של ירושלים היה בעבר ויהיה גם בעתיד רק על ידי דוד ומשיח בן דוד. ב] אין בניין ירושלים שלם אלא רק בחזרת מלכות בית דוד למקומה. (משנ"ב קפז).

רוצים אלוקות אמיתית? בית-מקדש

השלום שיבוא לעולם דרך מלכות ישראל תלוי בעבודת ה' אמיתית. השלום הזה תלוי בהיות העולם רוחני באמת ולא עובד אלילים יצורי אנוש שמכשירים את כל התועבות והאכזריות בשם האלוקות המזויפת. אלוקים שנוצר על-ידי אנשים כדי שיוכלו להתיר להם עריות. אלוקים אכזריים.

זה לא במקרה שאכזריות וניצול הולכים טוב עם אלילות ועבודה זרה. רק הקדושה הולכת טוב עם אברהם איש החסד, האדם שהכיר בבוראו תחילה. והכיר אותו לכל העולם.