ראש השנה- יום דין או יום שמחה?

מועדים לשמחה חגים וזמנים לששון,
יראתי בפצותי שיח להתחיל בדרשת היום הנורא והנשגב, אשר בו נפתחין הספרים בבית דין של מעלה, וכל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון.

כתוב בגמרא במסכת בבא בתרא (דף י עמוד א): כשם שמזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, כך חסרונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה, זכה - הלא פרוס לרעב לחמך, לא זכה - ועניים מרודים תביא בית. וכן אמרו חז"ל (ילקוט שמעוני פרשת כי תשא רמז שצג): ג' ספרים נפתחין בראש השנה של צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים

לאלתר לחיים ושל רשעים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה בינונים תלוין ועומדין מראש השנה ועד יום הכפורים זכו נכתבין לחיים לא זכו נכתבין למיתה. וכן כתוב בגמרא במסכת ערכין (דף י עמוד ב): "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע (רבונו של עולם), מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בר"ה (בראש השנה) וביום הכפורים? אמר להן: אפשר, מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה לפני?".

לפי כל זה, ניתן לראות את משמעותו של יום זה בצבאות השמים ובבית דין של מעלה. היבט נוסף הקיים ביום זה, הינו"וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ", וכן כתוב בתורה (במדבר כה, א):יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם. לכאורה, היבט זה של שמחת החג, מנוגד להיבט הראשון, אשר לפיו ראש השנה יום דין הוא, והדבר קשה: היאך ניתן לחגוג את ראש השנה בשמחה ובטוב לבב, אי יומא דדינא הוא? וכן אמרו חז"ל בגמרא במסכת ראש השנה (דף לב עמוד ב): "מדקאמר בשעת הלל - מכלל דבראש השנה ליכא הלל, מאי טעמא? - אמר רבי אבהו: אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, מפני מה אין ישראל אומרים שירה לפניך בראש השנה וביום הכפורים? - אמר להם: אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו - וישראל אומרים שירה?" 

וראיתי בספר הראבי"ה להגאון ר' אליעזר ב"ר יואל הלוי (חלק ב' מסכת ראש השנה סימן תקלח) שהקשה ע"ז, עפ"י מה שאמרו בגמרא במסכת ראש השנה (דף טז עמוד א): "רבי יוסי אומר: אדם נידון בכל יום, שנאמר ותפקדנו לבקרים. רבי נתן אומר: אדם נידון בכל שעה, שנאמר לרגעים תבחננו", וזל"ק:
העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה השני במוסף מתקיע ובשאר ימים טובים בשעת ההלל הראשון מקרא את ההלל, ודייקינן מדקאמר בשעת ההלל מכלל דבראש השנה לא אמרינן הלל כדרבי אבוהו דאמר אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא מפני מה אין ישראל אומרים לפניך שירה בראש השנה ויום הכיפורים אמר להן אפשר מלך יושב על כסא דין וספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו וישראל אומרים שירה לפני. ורבינו זקיני כתב פירוש דאף על גב דקיימא לן (שקיים לנו) כרבי יוסי דאמר אדם נדון בכל יום (ואליבא דרבנן- אין אדם נידון אלא בראש השנה), כדאמרינן בפרק קמא כמאן מצלינן האידנא אקצירי ואמריעי (כשיטת מי אנו נוהגים היום שאנו מתפללים על החולים ועל תלמידי חכמים שתש כוחם (עיי' מסכת נדרים מט:)) כמאן (כמי, לשיטת מי) כרבי יוסי (דאמר רבי יוסי: אדם נידון בכל יום, וחכ"א: אין נידון אלא בר"ה, מה טעם שיתפלל אי כבר נגזר עלוהי), ואם כן [לשיטת ר' יוסי] לא נקרא בשום יום הלל. [ומשיב:] לא דמי דינא דרבים (דין הרבים, דהיינו ראש השנה ויוה"כ) דנפיש רותחא (שמרובה הכעס) [בימים אלו], שכל באי עולם עוברין לפניו (ביחד) כבני מרון ביחד [לכל יום] שכל אדם ואדם נידון לפניו לבדו ולא נפיש רוגזא (מרובה הרוגז [לפני הקב"ה]), הילכך (הואיל וכך) מקלסין (משבחים) לפניו [בהלל]", ע"כ, ועדיין קשיא לי, דהא אע"פ דבשאר ימים כל בריה נדונה בפנ"ע (ומשום הכי אין הם כר"ה ויוה"כ), מ"מ דינא איכא, והיאך אומרים הלל. ובספר תשובות הגאונים (שערי תשובה, סי' רג) הביא טעם נוסף וז"ל: אין אדם נידון בר"ה אלא על דברי העולם הזה כגון שאמר בתקיעתא דרב איזו לחרב איזו לשלום וכל מה שאמר בגיהנם אינו אלא ליום הדין שהוא יום המיתה, עכת"ד, וניחא לי.

ומ"מ, השאלה בעינה עומדת, היאך ניתן לקיים את מצוות "ושמחת בחגיך", אם ר"ה יומא דדינא הוא?
כותב שלמה המלך בספר משלי (פרק כא פסוק טו): "שִׂמְחָה לַצַּדִּיק עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וּמְחִתָּה לְפֹעֲלֵי אָוֶן". ואמרו חז"ל במדרש תהלים (מזמור ג' אות א): מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום בנו. זהו שאמר הכתוב שמחה לצדיק עשות משפט (משלי כא טו), שמחה לצדיקו של עולם כשהוא עושה את הדין, למה שהוא מתרומם בעולם, שנאמר ויגבה ה' צבאות במשפט (ישעיה ה יו). דבר אחר שמחה לצדיק עשות משפט, שמחה לצדיקו של עולם שנעשה מדת הדין בביתו והחריבו, שכן הוא אומר נורא אלהים ממקדשיך (תהלים סח לו), אמר ר' יוחנן ממה שעשו במקדש, השתא מה אם לביתו ולמקדשו לא נשא פנים (והחריבו), לאחרים על אחת כמה וכמה שהוא עתיד להפרע מאחרים. דבר אחר שמחה לצדיק עשות משפט. שמחה לצדיקים שעושה בהם משפט, שהוא מנקה אותם מעוונותיהם, תדע לך שהוא כן, שהרי דוד כיון שפגעה בו מדת הדין התחיל שמח ומזמר מזמור לדוד. ע"כ.

וכן כתב הגאון ר' מנחם רקנטי (ריקאנטי) בפירושו על התורה (שמות מ, לד):
תקיעת שופר עצמו רומז לתפארת שהוא הכח הפועלת, תרועה רומז לעטרה, והיא פועלת, וענין הדבר וסודו הוא כי שבת הגבור והנורא המעולה בגבורה בא בדין ובמשפט על השבתות להיותם פועלים על מדותם וכחותם הנאצלת להם מן העליון בשאר כחות עליונות ועליונים, כי גדול יום י"י עליהם, ובא לסדר תנועתם ופעולתו על פי החסד אשר סדרם בסוד הכתוב [בראשית כ"ב, י"ג] נאחז בסבך בקרניו, וסמיך ליה תחת בנו, הוא בנו האחרון, וענה לו אל תשלח ידך אל הנער, נער ישראל ואוהבו [הושע י"א, א'], והנה נאחז החסד בדין הקרן ונתעלה הגבורה הרמה והנורא לדין כחות עליונים ושפלים, והתקיעות דנין מי לחסד ומי לדין, כמה שכתוב [זכריה ט', י"ד] וי"י אלהים בשופר, ואז עולה השופר בקולות מיושרות אל המים וביום, בסוד [שמות י"ט, י"ט] משה ידבר והאלהים יעננו בקול י"י בכח ובשאר קולות, זהו סוד תקון הקולות להיות הצאן בשלום הקדש. והמסעות בחצוצרות, כי זה מעורר דין עליון וזה מעורר דין השפל הוא הקשה לרוב עד מאוד שמעורר בקנאה, ולזה תוקעין בחצוצרות כי מדת הדין צריכה שמחה כדי להשקיט האש הגדולה, ועל פי התקיעות לנצח, ועל זה הסוד גנזם משה, כי הם ממדתו, ואם נשארים היו מחריבים את העולם, ואדם מושל ברוחו אשריהו.

כלומר, שני היבטים אלו של החג (שמחת החג ויראת הדין), אינם סותרים אחד את השני, אלא אדרבה- גורמים הם לשלמות היראה והעבודה שבלב, שכן מדת הדין (יראה) צריכה שמחה בשביל שלמותה בפנ"ע, ועי"כ מביאה היא את האדם לקיים מצוות עשה דאורייתא של אהבת השם, שנאמר: "וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ" (דברים ג, ה), בכל לבבך ובכל נפשך- מפרש רבי יונתן בן עוזיאל (שם): אָמַר משֶׁה נְבִיָא לְעַמָּא בֵּית יִשְׂרָאֵל אִיזִילוּ בָּתַר פּוּלְחָנָא קְשִׁיטָא דְאַבְהַתְכוֹן וּתְרַחֲמוּן יַת יְיָ אֱלָהָכוֹן בִּתְרֵי יִצְרֵי לִבְּכוֹן וַאֲפִילוּ נְסִיב יַת נַפְשְׁכוֹן וּבְכָל מָמוֹנְכוֹן: (תרגום: ויאמר משה הנביא לעם בית ישׂראל לכו אחרי עבודת האמת של אבותיכם ואהבתם את יי אלהיכם בשני יצרי לִבכם ואפילו לוקח נפשיכם ובכל ממונכם). וכן אמרו חז"ל בגמרא: "חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה". וכן כתוב בזוהר הק' (פרשת ואתחנן, דף רסז עמוד א): "ואהבת את יי' אלהיך, דבעי בר נש לאתקשרא ברחימותא, דכל פולחנא עילאה דבעי בר נש למפלח לקודשא בריך הוא בעי דיפלח ברחימו, דלית לך פולחנא כמו רחימותא דקדוש ברוך הוא. רבי אמר הני מילי כללא דאורייתא אינון בגין דעשר אמירן דאורייתא הכא אתכלילן והא אוקמוה חברייא, ותא חזי לית לך מילי דחביבותא קמיה קודשא בריך הוא כמאן דרחים ליה כדקא יאות"
תרגום: ואהבת את ה' אלהיך, שצריך האדם להתקשר [להקב"ה] באהבה, שכל פולחן עליון שמבקש האדם להקריב לקב"ה, צריך שיפתח באהבה [שלו להקב"ה], שאין לך פולחן כאהבת הקב"ה. רבי אמר, מילים (דברים) אלו- כללה של תורה הם, שכן עשרת אמירות התורה (עשרת הדיברות), כלולים הם כאן, וכבר העמידוהו (פירשוהו) החברים (החכמים), ובוא וראה, שאין לך דבר החביב על הקב"ה כמי שאוהב לו (אותו) כיאה לו (לו להקב"ה)

אמנם לא אכחד כי ראיתי בפסיקתא דרב כהנא (בנספחים, נספח ב- פרשת אחרת, ד"ה ושמחת) שכ' דאין שמחה כלל בר"ה, וזל"ק:
"ושמחת בחגיך (דברים טז: יד). את (אתה) מוצא שלש שמחות כת' (כתובות) בחג, ואילו ושמחת בחגיך (שם), והיית אך שמח (שם), ושמחתם לפני י"י אלהיכם שבעת ימים (ויקרא כג: מ). אבל בפסח אין את מוצא שכת' (שכתוב) בו אפילו שמחה אחת, ולמה, אלא את מוצא שבפסח התבואה נידונית ואין אדם יודע אם עושה היא השנה אם אינה עושה, לפיכך אין כת' (כתוב) שם שמחה. ד"א (דבר אחר) למה אין כת' שם שמחה, בשביל שמתו בו המצריים. וכן את מוצא כל שבעת ימי החג אנו קורין בהן את ההלל, אבל בפסח אין אנו קורין בהן את ההלל אלא ביום טוב הראשון ולילו, למה, כדאמר שמואל בנפול אויביך אל תשמח (משלי כד: יז). וכן את מוצא שאין כת' בעצרת אלא שמחה אחת, דכת' ועשית חג שבועות לי"י אלהיך ושמחת אתה וביתיך (דברים טז: י - יא). ולמה כת' שם שמחה אחת, מפני שהתבואה נכנסת בפנים. ומאי טעמא אין כת' שם שתי שמחות, שכן את מוצא שאעפ"י שנכנסה התבואה בפנים אבל פירות האילן נידונין, לפיכך אין כת' שם שמחה שנייה. אבל בראש השנה אין כת' שם אפי' שמחה אחת. מאי טעמא, שהנפשות נידונות ומבקש אדם נפשו יותר מממונו"

ויש לתרץ, כי מה שאמר רב כהנא דאין שמחה כלל בר"ה, ר"ל שמחת המאורע. כלומר, בחג הסוכות- אנו שמחים את השמחה הגשמית, ע"ז שהוציאנו הקב"ה מארץ מצרים ביד חזקה, כלכלנו במדבר, והושיבנו בסוכות. לעומת זאת, שמחה האמורה בר"ה, איננה שמחה הקשורה במאורע ספציפי כלשהו (כדוגמת יציאת מצרים), אלא שמחה זו הינה שמחת "תרועה", שמחת העבודה. וכן אמר דוד המלך בתהלים (פרק ק פסוק ב): עִבְדוּ אֶת יְקֹוָק בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה. כלומר, עבודת ה' צריכה להיות בשמחה ברננה ובטוב לבב, שכן השמחה גורמת לשלמות האדם ונפשו, וכן במקביל, יש "לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ" (דברים ז, ו), וכן "שְׂאוּ מִנְחָה וּבֹאוּ לְפָנָיו הִשְׁתַּחֲווּ לַיקֹוָק בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ". וכן כתב הגאון ר' דוד קמחי בפירושו לתהלים (פרק לב פסוק יא): "מי שבוטח בו ישמח מרוב הטוב שיבוא לו מאתו. או פירושו: שתמצא נפשו בעבודת האל שמחה ובבטחונה בו". וכן אמרו חז"ל במדרש תהלים (מזמור יז אות ה): בראש השנה באין כל באי עולם ועוברין לפניו כבני מרון, ואף ישראל עוברין לפניו עם כל באי עולם, ושרי אומות העולם אומרים אנו נצחנו וזכינו בדין, ואין אדם יודע מי נצח, אם ישראל נוצחים, או אומות העולם, עבר ראש השנה וכל ישראל באים ביום הכפורים ומתענים בו, ולובשים בגדים לבנים ונאים, עבר יום הכפורים ואין אדם יודע מי נוצח אם ישראל אם אומות העולם, כיון שהגיע יום טוב הראשון של חג, וכל ישראל גדולים וקטנים נוטלין לולביהם בימינם, ואתרוגיהם בשמאלם (ועושים המצוה בשמחה והודיה לה' ית'), מיד הכל יודעין שישראל נוצחין בדין (דאין לך מנחה המתקבלת לפני הקב"ה כעבודה הנעשית באהבה, שמחה ובהדרת קודש)" כלומר, מתוך שישראל מקיימים המצוות מתוך אהבה ושמחה, אזי יוצאים הם זכאים בדין. ולפי זה, יש לתרץ על השאלה הראשונה, דהאהבה מביאה לשלמות העבודה, ואהבה מביאה לידי שמחה, כמבואר בספר החסידים (סי' ש): "גיעגוע נשים ובנים ושחוק חבירים וטיולים וחדושים דברים בטלים גורם להבטל מדברי תורה לכך נאמר (דברים ו' ה') בכל לבבך ובכל נפשך אצל אהבה (שם) ועבודה (שם י"א י"ג) לעזוב אותם בשביל הקב"ה ולאהוב הקב"ה, בכל דרכיך דעהו, לאהבה את ה', שהנפש מלאה אהבה אותה אהבה קשורה בשמחה ואותה שמחה מברחת מלבו נעימות הגוף ותענוג העולם", וכן הוא בס' סודי רזיי (בהקדמתו לחלק א', ד"ה שורש אהבה): שורש אהבה לאהבה את ה', שהנפש מלאה אהבת ה', וקשורה בעבותות אהבה בשמחה רבה. ואותה שמחה מברחת מלבו הנאות גופו ותענוגי העולם, ואהבת שמחה עזה מתגברת עליו, ומחשב בכל עת איך אעשה רצון הקב"ה.

לפי זה, יש לענות על השאלה ולומר, כי השמחה איננה גורעת מחרדת הדין ומן היראה, אלא אדרבה, היא מביאה את האדם לשלמות הנפש, ועל ידי שילוב הרמוני זה בין היראה לאהבה (שמחה), יכול הוא לעבוד את ה' מתוך שלמות עם עצמו ועם בוראו,
ויהי רצון שתכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה,

כתיבה וחתימה טובה,
דניאל גרינברגר,
http://www.yehudi.org.il