מעשה מאבידת בת מלך

מרגישות לפעמים שאתן הולכות לאיבוד? שאיבדתן בהירות, כיוון, משמעות?
החיים כולם מחפשים. מבקשים אהבה, סיפוק, אושר. ואלו חמקמקים, בכל רגע בו נדמה כי תפסנו משהו מהם, שוב אנו מוצאים את עצמנו עם תחושה עמומה בבטן של ריקנות. הבקשה לעולם לא באה ממש על סיפוקה, לעתים נדמה כי היא רק גדלה.
זהו סיפור החיים שלנו, סיפור על דרך.
"ענה ואמר: בדרך ספרתי מעשה, שכל מי שהיה שומעה היה לו הרהור תשובה. וזו היא".
בהיותו בדרך, סיפר לנו רבי נחמן מברסלב סיפור על הדרך. ובסיפורו, הוראות

לבל נאבד בה. זהו סיפור על אבידה, אבידת בת המלך. אך זהו גם סיפור על מציאתה. חיפושינו בעולם אינם כתעייה חסרת משמעות בג'ונגל. יש להם נקודת מוצא, ויש להם תכלית. זהו מהלך של תשובה, של שיבה והשבה. וכל מי שהיה שומעה, היה לו הרהור תשובה. וזו היא.

ערב ראש חודש אלול, והציפייה גדולה, אולי משהו יפתח בלב. שנזכה להרהור תשובה. אך עמוק בתוך העשייה, ואולי אף העשייה הדתית, קשה לפעמים להרגיש שמשהו באמת נע, זז. רבי נחמן הציע דרך חדשה. חדשה, שבאמת היא ישנה נושנה. סיפורי מעשיות משנים קדמוניות. אנו רגילות לספר סיפורים לילדים לפני השינה, אך רבי נחמן אומר על סיפורי מעשיות, שמסגולתן לעורר מן השינה. בעת בו מפלחת תקיעת "עורו ישנים משנתכם" (הל' תשובה פ"ג ה"ד), בחרנו להתעסק בסיפורו של רבי נחמן "מעשה מאבידת בת מלך". להלן נביא קטעים נבחרים מהסיפור, אך מומלץ לעיין בסיפור כולו ב"סיפורי מעשיות". בצד הסיפור הועלו הרהורים, שאין הכוונה לתת על ידם פרשנות מלאה ומקיפה לסיפור, אלא לפתוח בלבנו דרך חדשה. דרך של תשובה.

"מעשה במלך אחד שהיו לו ששה בנים ובת אחת. ואותה הבת היתה חשובה בעיניו מאוד, והיה מחבבה ביותר, והיה משעשע עמה מאוד. פעם אחת היה מתועד עמה ביחד באיזה יום, ונעשה ברוגז עליה, ונזרקה מפיו דיבור: שהלא טוב יקח אותך. בלילה הלכה לחדרה, ובבוקר לא ידעו היכן היא. והיה אביה מצער מאוד, והלך לבקשה אנה ואנה".
איפה היא בת המלך שלנו? כאשר בת המלך בארמון, יושבת עם המלך, אז החיים מקבלים טעם מתוק של עונג אמיתי.
אך נקודת החיבור, הקשר עם רבונו של עולם, חסומה. איננו חיים במגע תמידי, בדביקות, והעולם מלא צער.
אני לדודי ודודי לי, העולם משתוקק לשוב ולהתחבר. כמה טוב ה' שנתן לנו זמן מיוחד בכל שנה להשקיע את כל הכוחות בניסיון לחזור ולהתוועד.
ובפרט השנה, ערב שביעית, שבה ומתעוררת בנו התובנה ש"כל השביעין חביבין" (ויק"ר כט, יא). תפקידה של השביעית, המימד התוכי, הפנימי, של ששת ממדי המציאות, היא לכוון אותנו לנקודה הפנימית של ההוויה. "כל כבודה בת מלך פנימה" (תהילים מה, יד). זוהי נקודה ממנה מתברכים כל הששה. אור השבת מקרין על ששת ימי המעשה. אנו מתמלאים כוחות, ופונים להאיר, לרומם ולכוון את כל עתותינו באור העמוק. כך גם ישראל בעמים, והנפש באדם.
קרה מה שקרה. נשברו הכלים, ובת המלך הלכה לאיבוד. יצאנו לגלות. חטאנו – החטאנו את המטרה. עברנו ופנינו לשדות זרים. פשענו ופזרנו את עצמנו לכל עבר. ואולם, רבי נחמן מציע לנו לא להתעסק בכל אלו. השבר נמצא, ומתפקידנו לאחות אותו, לפנות אל התיקון.
"עמד השני למלכות, מחמת שראה שהמלך מצטער מאוד, ובקש, שיתנו לו משרת וסוס ומעות על הוצאות, והלך לבקשה. והיה מבקשה מאוד זמן מרובה מאוד, עד שמצאה (עתה מספר איך בקשה עד שמצאה). והיה הולך אנה ואנה זמן רב, ובמדבריות ובשדות וביערים, והיה מבקשה זמן רב מאוד...".
על האדם, שנברא בצלם א-להים, קרא דוד המלך "ותחסרהו מעט מא-להים" (תהילים ח, ו). אנו שניים למלכות, ואנו מוזמנים לעמוד. לקרוא "הנני" מול דרישת הקב"ה. להתבונן בצער, ולהקים את השכינה מעפרה. לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה.
אנו רגילות בהקשר של "תשובה" לחשוב על תיקון פגם כזה או אחר. אך באמת, התשובה היא תנועה, כעין 'וקטור'. כיוון של שיבה למצב המתוקן, למקור, לשורש (ראו בהרחבה ב"אורות התשובה").
התשובה מתרחשת במעגלים רבים. במעגל הפרטי, בחזרה מן החטא אל המטרה. במעגל הלאומי, בשיבת ישראל לארצו. במעגל האוניברסאלי, בתיקון האדם והאנושיות כולה. ובמעגלים קוסמיים, בהשבת המציאות ובחיבורה לשורשה. תכלית הבריאה היא לכבודו של מקום, אך במציאות שלנו קשה פעמים רבות לזהות נאמנות למקור.
השכינה היא כינוי להתגלות הקב"ה בעולמות, להופעתו. ההופעה, כאמור, מתרחשת במציאות, ומכאן זיהוייה של השכינה עם מידת המלכות, מידה נקבית. זוהי בת המלך. כאשר היא אבדה – החיים חסרי משמעות. מציאת בת המלך היא גילוי פנימי וסיוע למציאות כולה, לחשוף את הסוד של כל העשייה וההתרחשות – הנקודה האלוקית.
כיצד מוצאים? יגעת ומצאת – תאמין. אין דרך למצוא, מלבד החיפוש. לבקש. "ובקש ... והלך לבקשה ... והיה מבקשה מאוד זמן מרובה ... והיה מבקשה זמן רב מאוד".
התשובה מתחילה בנכונות שלנו לצאת לדרך. לעמול, להתייגע. אנו אוהבות לראות תוצאות מיידיות, ולא היא. עלינו להיות מוכנות לעמול זמן רב מאוד, בטרחה ועבודה מאומצת בשביל למצוא. "אדם לעמל יולד" (איוב ה, ז), זוהי תכלית, וכמובן היא תכלית ראוייה רק אם היא מכוונת למציאת בת המלך: "אמר רבי אלעזר: כל אדם לעמל נברא, שנאמר כי אדם לעמל יולד. איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא? כשהוא אומר 'כי אכף עליו פיהו' - הוי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר 'לא ימוש ספר התורה הזה מפיך' - הוי אומר לעמל תורה נברא" (סנהדרין צט, ב).
ייתכן, והעיסוק האובססיבי של התרבות הכללית ב'אשה', הוא נסיון לא מודע לבקש את בת המלך. אלא שבלי לדעת מה באמת מחפשים, קשה מאוד למצוא. "וגם הנפש לא תמלא וכו' משל למה הדבר דומה לעירוני שנשא בת מלכים, אם יביא לה כל מה שבעולם אינן חשובין לה כלום, למה? שהיא בת מלך. כך הנפש, אילו הבאת לה כל מעדני עולם אינם כלום לה, למה? שהיא מן העליונים" (קהלת רבה ו, ו).
אם רק נבקש, יסופקו לנו כל הכלים הדרושים לשם השגת מטרתנו. אך בקשה זו צריכה גם היא להיות מכוונת. בקשת החיים, וכן שאר הבקשות בימים הנוראים תכליתם אחת – למצוא את בת המלך.
"והיה הולך זמן רב. אחר כך ראה מבצר, וכמה חילות היו עומדים שם סביבו, והמבצר היה נאה ומתוקן ומסודר מאוד עם החילות, והיה מתירא מפני החילות, פן לא יניחוהו לכנוס. והיה מישב עצמו: אלך ואנסה. והשאיר הסוס והלך להמבצר, והיו מניחים אותו, ולא עכבוהו כלל...".
אגב חיפושינו במדבריות ביערות ובשדות, לפעמים אנו נתקלות ב'מבצרים'. מקומות בנפש, קומות או רצונות, שנראים לנו בלתי חדירים. פעמים רבות אנו מתעכבות מלפרוץ דרך, מלהתקדם, בעקבות חששות ופחדים. 'אי אפשר', 'לא נוכל', 'אנו מועדות לכישלון'. במצב הזה, מגלה לנו רבי נחמן, הדרך היחידה היא לומר לעצמנו: "אלך ואנסה". לנסות, להעיז, לקפוץ לים. פעמים רבות גם נראה איך בעקבות הקפיצה נקרע הים, איך מתגלה לפנינו דרך חדשה, ואנו יכולות להמשיך ולנוע, להתקדם בה ללא עיכובים.
"והיה הולך מחדר לחדר בלי עיכוב. ובא לפלטין אחד וראה, שישב שם המלך בעטרה, וכמה חילות שם וכמה משוררים בכלים לפניו, והיה שם נאה ויפה מאוד, והמלך ושום אחד מהם לא שאלוהו כלל [...] וראה שהמלך צוה להביא המלכה. והלכו להביא אותה [...] והעמידו לה כסא והושיבוה אצלו, והיא היתה הבת מלך הנ"ל, והוא (הינו השני למלכות) ראה והכירה...".
לפעמים אנו זוכות לרגעים קטנים של חסד. פתאום אנו רואות את בת המלך, ומכירות אותה. לעתים, דווקא במקומות המבוצרים, ברגעים קשים, אנו חוות רגע של בהירות.
אך כאן לא מסתיים הסיפור. בת המלך עדיין בארמון, וכפי שהיא מגלה למשנה למלך, הארמון הוא מקום ה"לא טוב", שנזרק מפי אביה הדיבור שיקח אותה.
אנו עדיין במקום ה"לא טוב", אך עם הבהירות, עם תובנות וידיעות ברורות, אנו מתמלאות כוח להמשיך בדרך, ולהוציא את בת המלך.
"ושאל אותה איך אני יכול להוציא אותך? ואמרה לו שאי אפשר לך להוציא אותי, כי אם כשתהיה בוחר לך מקום, ותהיה יושב שם שנה אחת, וכל השנה תתגעגע אחרי להוציא אותי, ובכל זמן שיהיה לך פנאי, תהיה רק מתגעגע ומבקש ומצפה להוציא אותי. ותהיה מתענה, וביום האחרון מהשנה תהיה מתענה ולא תישן כל המעת לעת...".
המפתח המרכזי להוצאת עצמנו מן ה"לא טוב" בו אנו שקועות, הוא געגועים, בקשה וציפייה. ברגע שאנו מצפות, כצופה השומר, אנו כבר נמצא דרך לפעול ברגע שנצטרך. המיקוד הראשוני הוא פנימי. פיתוח געגועים וכיסופים לקדושה. "בקשתי את שאהבה נפשי" (שיר השירים ג, א), לייחל בתפילה, בניגון, בתקווה. לתת לעצמנו לכסוף למציאות אחרת, גבוהה יותר. "נכספה וגם כלתה נפשי" (תהילים פד, ג). הכיסופין הללו, עד כלות הנפש, הם האמצעי שלנו להתחבר לכלה שבתוכנו, אל בת המלך.
בת המלך מגלה למשנה למלך שבפרט עליו להיזהר ולהישמר ביום האחרון. ברגע האחרון לפני שמגיעים הביתה מתרחשות, ר"ל, תאונות נוראות. רגע לפני התיקון, לפני הכניסה לשבת, אכל אדם הראשון מעץ הדעת. שעות ספורות לפני שירד משה רבינו מהר סיני, חטאנו בעגל.
ואף אנו ב'יום האחרון', בחודש האחרון, הוא חודש אלול, נקראות לעמוד על המשמר. ייתכן והמתח שלפני התיקון (כמו המתח בבית לפני כניסת השבת), הופך את הזמן ל'מועד'. ייתכן שרגע לפני הסוף מנסים כוחות הרע את יכולותיהם האחרונות, וייתכן שגם אנו שומטות קצת את המושכות לקראת הסיום, בתחושה ש'זהו, גמרנו...'. אך מעבר לכל אלו – מגלה רבי נחמן – גם מן השמים מעכבים ברגע לפני ה'סוף'. אנשים רבים נופלים מחמת שמרגישים נסיונות דווקא כשהם חשבו שהנה, סוף-סוף, עבדו, התגברו, ותיקנו דבר מסויים. ואולם, רבי נחמן אומר שהקשיים הללו, על מפתן הבית, נועדו להגביר ולחדש את רצוננו וכיסופינו להיכנס פנימה! אם נדע סוד זה, ולא ניתן לעצמנו 'ליפול' מן ה'נפילה', בע"ה נוכל גם לעבור את המפתן.
בפועל, ב"מעשה מאבידת בת מלך", לא עמד המשנה למלך בהוראותיה של בת המלך, ודווקא ביום האחרון. ביום זה הוא ראה עץ, אכל מפירותיו, ונפל לשינה למשך זמן מרובה מאוד.
"אחר כך הקיץ משנתו ושאל להמשרת: היכן אני בעולם? וספר לו המעשה [...] והיה מצער עצמו מאוד. והלך לשם ומצא אותה, והיתה מצטערת לפניו מאוד, כי אלו באת באותו היום היית מוציא אותי מכאן, ובשביל יום אחד אבדת...".
לעתים אנו מתעוררות ושואלות את עצמנו: "היכן אני בעולם"? להיכן הגענו? איפה אנחנו? ומכוח שאלה זו אנו מתעוררות לקום ולהמשיך לחפש.
אפשר בקלות להתייאש, להפסיק במסע המייגע. אך אפשר לשוב ולהעיז ולחפש את בת המלך. שוב להקשיב להוראות, ולהמשיך לנסות.
בת המלך נתנה ל"משנה למלך" הוראות דומות לאלו הראשונות. סוג של 'תשובת המשקל', כפי שמגדיר הרמב"ם (הל' תשובה פ"ב ה"א) את התשובה הגמורה: "זה שבא לידו דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשותו ופירש ולא עשה מפני התשובה, לא מיראה ולא מכשלון כח. כיצד? הרי שבא על אשה בעבירה ולאחר זמן נתייחד עמה והוא עומד באהבתו בה ובכח גופו ובמדינה שעבר בה ופירש ולא עבר, זהו בעל תשובה גמורה". אם אך נשכיל ברגע של התמודדות שנראית לנו 'מוכרת מדי', לדעת שאין זו נסיגה לאחור, אלא 'ניסיון' במהלך של תיקון, נוכל לקבל הרבה כוחות.
ואולם, שוב, המשנה למלך נפל פעם נוספת ביום האחרון. הוא שתה יין בניגוד להוראות בת המלך, ונפל לשינה עמוקה. בת המלך עברה על פניו בשנתו, אך כל שנותר לו ממנה ביקיצתו היה מטפחתה.
"ושאל: מאין זה? והשיב לו, שהיא כתבה עליו בהדמעות. ולקחה והרים אותה כנגד השמש, והתחיל לראות האותיות, וקרא מה שכתוב שם כל קבלתה וצעקתה, [אשר כמה וכמה יגיעות וטרחות גדולות מאוד שהיו לו זה כמה וכמה שנים כדי להוציא אותי, ובשביל אותו היום שהיה יכול להוציאנו ואבדו, כי יש רחמנות גדול עליו ועלי, שכל כך זמן שאני כאן, ואיני יכולה לצאת], ושכעת איננה שם במבצר הנ"ל, כי אם שיבקש הר של זהב ומבצר של מרגליות, שם תמצאני".
הנפילה מרחיקה את בת המלך עוד יותר, אך היא לא נעלמת, היא רק אבודה. במעגל הקסמים של החטא, אנו דוחקים את הניצוץ האלוקי עמוק יותר ויותר לתוך הבוץ, אך הוא נשאר שם לנצח. "בכל מקום שגלו – שכינה עמהם" (מגילה כט, א).
בשלב זה, בו מתגבר הניסיון, עושה המשנה למלך תפנית.
"והשאיר את המשרת והניחו, והלך לבדו לבקשה...".
רגע המהפך בחיים קורה בשלב בו אנו מבינות ש"אין הדבר תלוי אלא בי" (עבודה זרה יז, א). ברגע בו אנו מפסיקות להאשים את הורינו / 'המערכת' / בן-זוגנו / בן הזוג שעוד לא מצאנו וכד'. ברגע בו אנו לוקחות אחריות אישית על חיינו, לפעמים חרף 'דעת הקהל' שסביבנו, ברגע זה אנו פותחות פרק חדש.
בפרק חדש זה של המשנה למלך הוא מבקש את בת המלך במדברות כמה וכמה שנים. במדבר, במקום היובש, בבדידות ובשקט, מן הסתם היה ליבו פנוי לדיבור עם ה', להתבודדות.
"אחר כך ראה אדם גדול מאוד, שאינו אנושי כלל שיהיה אדם גדול כל כך...". המשנה למלך מספר לאדם זה את סיפורו, ועל כך שהוא מחפש כעת אחר הר של זהב. וכך אומר לו האדם הגדול: "בודאי אינו בנמצא כלל. ודחה אותו ואמר לו, שהשיאו את דעתו בדבר שטות, כי בודאי אינו נמצא כלל. והתחיל לבכות מאוד (היינו השני למלכות בכה מאוד ואמר) כי בודאי בהכרח הוא נמצא באיזה מקום. והוא דחה אותו (היינו האדם המשונה שפגע דחה אותו בדבריו ואמר) כי בודאי דבר שטות אמרו לפניו. והוא אמר (הינו השני למלכות), שבודאי יש".
ברגעי קושי וניסיון, שאי אפשר לתאר שישנם במציאות, מציפים אותנו קולות חיצוניים ופנימיים הקוראים לנו לוותר, לחדול, להתייאש. רק העמידה היצוקה, עם האמונה הפנימית – 'בוודאי יש', 'בוודאי אמצא' - האמונה שיכולים לתקן, יכולה לשמור על שפיות דעתנו, ולאפשר לנו להמשיך.
בסיפור קורה דבר נפלא. מאחר והאדם המשונה ראה כי המשנה למלך מתעקש, הוא נותן לו פיסת מידע שמקרבת אותו אל היעד הסופי. ומצב זה חוזר על עצמו שוב ושוב, גם כאשר עובר המשנה למלך מאיש גדול אחד לאחיו.
לעתים, בשלב מסויים זוכים אנו לראות כיצד המניעות הופכות לנעימות, וההתרחקות כולה לתכלית ההתקרבות. לפעמים, הניסיון עצמו מעלה על נס כוחות חבויים שלא הכרנו, ובכך מתגלה שהעיכובים עצמם הם מנוף להתקדמות.

בסופו של המעשה, רוח סערה נשאה את המשנה למלך להר של זהב.
"והיתה עיר נאה. והלך אל גביר ושכר לו מזונות, כי צריך לשהות שם, כי צריך לשום שכל וחכמה להוציאה. ואיך שהוציאה לא ספר – ובסוף הוציאה".
למה לא סיפר רבי נחמן איך הוציאה? אילו היינו יודעים את הסוד, או אז...
ייתכן, שאי אפשר לספר את סיומו של הסיפור (כך שמעתי מהרב מרגולין שליט"א). כל אחד צריך לשום שכל וחכמה כדי למצוא את הדרך להוציא את בת המלך. רבי נחמן מספק לנו אבני דרך, תמרורים, עצות כלליות: עבודה, יגיעה, געגועים, כיסופים, תורה, תפילה, לא להתייאש, לקום מן הנפילה, להאמין בתיקון, להתעקש; אך איך להוציאה ממש צריך כל אחד לשית עצות בנפשו. בחודש אלול זה מוזמנת כל אחת מאתנו להוסיף פרק נוסף לסיפור, איך הוציאה.
וייתכן, שרבי נחמן לא סיפר איך הוציאה, מפני שזה פשוט לא מעניין. זהו סיפור שסיפר רבי נחמן "בדרך". המכוונות לתכלית – להוצאת בת המלך, נותנת משמעות למסע החיים שלנו. הידיעה כי בסוף הוציאה (אותה גילה לנו רבי נחמן גם בתחילת הסיפור) נותנת כוח ותקווה להמשיך, גם ברגעים הקשים. אך הסיפור, רובו ועיקרו הוא לייקר את הדרך – להבין שבבקשה מוצאים, ובחיפוש מוציאים, "יגעת ומצאת תאמין" (מגילה ו, ב), היגיעה היא היא המציאה הגדולה.
הרהורי התשובה העולים מן הסיפור הם הרהורים על דרך ארוכה, אך יפה, של שיבה הביתה.

[מקורות להרחבה והעמקה במעשה זה: הקדמתו של רבי נתן ל"סיפורי מעשיות"; "רמזי המעשיות"; הרב עדין אבן ישראל, "ששה מסיפורי המעשיות של רבי נחמן מברסלב"; הרב עמיר כ"ץ, "ישמח לב מבקשי ה' – מעשה מאבידת בת מלך"; הרבנית יהודית קוק, "רבי נחמן מברסלב – עיונים בסיפוריו"].