צדקת עם ישראל ומטרת הגלות

מובא בבעל שם טוב הקדוש, על התורה ואתחנן אות ט', הפסוק- "והפיץ ה' אתכם בעמים... ועבדתם שם... ובקשתם משם את ה' אלקיך ומצאת..."-

"שמעתי ממורי משל לסוחר אחד שהיה בים והיה סוער הים והולך למאוד עד סכנת מיתה, אז הסוחר עמד בתפילה שיינצל בזכות אשתו הצנועה. והיה שם גוי עובד עבודה זרה, ותמה על הסוחר שהתפלל בזכות אשתו. והשיבו שבאמת ראוי להפליג בשבחה, ואמר זה הגוי: אני אלך ואפתנה, ואיזה אות אתה מבקש ממנה? והשיב שיש לה טבעת אחת חשוב על ידה ואם יביאנו אז ידע וכו'. והסכימו על איזה קנס, שיתן כל אחד סחורתו לזה שכנגדו המנצח.

והלך

אצלה לפתותה, ולא יכול להתקרב אצלה כלל, וחזר ובא אליה כמה פעמים באמרו שיש לו סוד מבעלה, ולא השגיחה עליו, עד ששכר את שפחתה לגנוב ממנה טבעת זה, בכמה תחבולות שעשה, ועלתה בידו. ובא עם טבעת זה הסימן לבעלה, ולקח הסחורה ממנו.

ובא בספינה ריקנית אל ביתו, ובשמוע האשה מביאת בעלה, אז קישטה את עצמה ויצאה לקראתו בדברי ריצוי ואהבה שהיה ביניהם מאז ומקדם, וכל זה לא נכנס באזניו, והיתה תמה עליו, ולא ידעה על מה ולמה זז מחבתה ואהבתה. ובא עמה לביתה ולבו בל עמו, וסיבב הדבר עד ששלחה מעל פניו בספינה על הים בלי מנהיג, רק הבעל כסות ולשון שינה, כאילו הוא מלח אחד ממנהיגי הספינה לבדו. והלכה בספינה כמה ימים בלי מאכל ומשתה, והתחננה מזה המלח שיתן לה מעט אוכל להשיב נפשה, ואמר אם תנשקי אותי אזי אתן לך, וכך עשתה בהכרח, ואחר כך תבעה לתשמיש וכו'.

ויהי היום באה הספינה לחוף הים, וזרקה הספינה וקפצה ליבשה וביקשה אוכל, ומצאה שני אילנות: אחד שהאוכל ממנו נעשה מצורע, ושני האוכל ממנו נתרפא מצרעתו. ולקחה זה בתרמילה עד שבאה לבית המלך בדמות איש והוצרך שם לרפואה זו. והיא עשתה הרפואה, ונתנו לה הון רב, וחזרה לביתה ומצאה לבעלה והתרעמה עליו מה שעשה לה ששילחה מביתו בספינה עם מלח אחד מכוער והוצרכה לנשקו ושאר דבר מכוער עבור גודל צער אכילה וכו'.

והבעל שמח בלבו על גודל תרעומתה וצניעותה, וחקר הבעל ויימצא הדבר ששקר ענה בה הגוי שגנב טבעתה, ונתברר הדבר, ואז עשו בו שפטים וכו'.

והנמשל מובן בכל ענייני עולם הזה מימות החורבן עד ביאת משיחנו במהרה... כי מורי עשה עליית נשמה וראה איך מיכאל אפוטרופסא רבא דישראל המליץ עבור ישראל שכל חוב שלהם הוא הכל זכות, כי כל מה שעושין פסלנות ושאר דברי חוב, הכל הוא כדי שיוכל לעשות שידוך עם תלמיד חכם, או לעשות צדקה וכיוצא בזה, הכל מוכרחים וכו', ואשה צנועה הוא השכינה, בסוד אשת חיל עטרת בעלה, ונתקנא הס"מ ואמר עכשיו שיש להם בית המקדש וקרבנות, אבל אם תרצה לנסותן תחריב בית המקדש ואני אפתנו כביכול וכו', ועל ידי השפחה גנב הטבעת, והוא סוד גורל שני השעירים אחד לה' ואחד לעזאזל, ועל ידי החטא עלה בשמאל וכו', ונחרב הבית, וכמו שכתב הרמב"ן וכו', ושלחה בספינה וכביכול השי"ת שינה את עצמו בתוך שם קדוש סא"ל וכו'. וזהו סוד הווידוי תרעומות השכינה אליו ית"ש איך שהוכרחה וכו', ואחר כך הוברר הדבר ששקר ענה בה ואז זבח לה' בבצרה וכו', ודפח"ח, והמשל הזה נוקב ויורד והבן."

שאלות על הנמשל
המשל הזה הוא עמוק מאוד, כפי שכתבו תלמידי הבעש"ט, ומוצפנים בו גם כמה סודות גדולים, שאינם מענייננו כעת. אנו נתמקד כאן במסר העיקרי של המשל – בנאמנותה של האשה וביחסו של הבעל. ישנן כמה שאלות פשוטות שעולות, כאשר מנסים להקביל את המשל לנמשל:

א. במשל מובן כיצד "טעה" הסוחר ולא עשה שפטים בגוי, אך בנמשל זה לא מובן. הלא הסוחר בנמשל הוא הקב"ה, והוא בוודאי יודע שהגוי גנב את ה"טבעת". ואי אפשר ליישב שה"סוחר" אמנם ידע, אבל הוא לא יכול היה לעשות בגוי שפטים משום שלא היתה יכולת להוכיח את זה. ראשית, משום שגם כשלבסוף ה"סוחר" חקר והשתכנע באמת, הוא פשוט תפס את הגוי ועשה בו שפטים, בלי לנסות להוכיח כלום. שנית, כי סוף סוף ה"סוחר" לא היה צריך להגלות את אשתו, אם הוא ידע את האמת!

ב. מדוע צריך היה שהאשה תביא כסף לבעלה ורק אחר כך תחזור אליו?

ג. בנמשל לכאורה הגלות היתה בגלל עוונות אמיתיים ולא סתם בגלל הטעיה ו"גניבת הטבעת". לכן גם אם נבין שהכשלונות בגלות עצמה אינם משקפים, שהרי האשה כמעט מתה ברעב ובצמא, בכל זאת העוונות שקדמו לגלות לכאורה אינם מקבילים לסיפור שבמשל!


הנסיון העיקרי
הנמשל של משל הבעש"ט בואר על ידי האדמו"ר מקומרנא בספרו "נתיב מצוותיך", שקיבל זאת במסורת מתלמידי הבעש"ט עצמם:

לאשה יש בעצם שני נסיונות: הנסיון החשוב – האם האשה אוהבת את בעלה או לא. הנסיון המשני – האם היא מצליחה לשמור על הטבעת. בנסיון המשני האשה נכשלה, אבל בנאמנות לבעלה היא הצליחה גם הצליחה. היא לא זינתה בתחילה, וגם בסוף כשהיא זינתה, זה היה רק מתוך מצב של פיקוח נפש והיא אף היתה "קרקע עולם" (זאת אומרת: היא נתנה שיעשו בה מעשה, אבל היא מצד עצמה לא שיתפה פעולה). האשה כל הזמן אוהבת את בעלה.

הטבעת שהצליח הסוחר לגנוב (לפי ביאורו השני של האדמו"ר מקומרנא), מסמלת את היכולת לשלוט בטבע. יכולת מיוחדת שה' נתן רק לעם ישראל. על היכולת הזו אנו שומרים על ידי קיום תורה ומצוות. על ידי קיומם אנו לא נמסרים ביד הטבע. אמנם, בשביל להצליח לשמור על הטבעת צריך להיות בשמחה. דחקים ועצבות וטרדות, הם אלו הגורמים לנפילה בתאוות העולם הזה, ולא משום שעם ישראל אינו אוהב את ה'. על כן, נכון שעם ישראל עשה עוונות עוד קודם הגלות, אבל זה לא היה בגלל חוסר אהבה, אלא מחמת בלבול ועצבות.

הבירור הגדול ביותר הוא: מה באמת קורה בתוך לבה של האשה. כי בפועל, במבחן התוצאה, יש עבירות, שהרי יש גויים ומבלבלים וטרדות ועצבות. הקב"ה אמנם יודע את האמת, אבל מידת הדין של העולם דורשת שהדברים יתגלו בפועל, שיתברר במציאות שהאשה אכן נאמנת לבעלה בלבה. הגילוי הזה קורה בגלות: בגלות מתברר שעם ישראל קשור להי"ת. אין אף אומה בעולם שעברה מקצת מן המקצת ממה שעם ישראל עבר. לפעמים, בלית ברירה, אי אפשר היה לקיים את התורה כראוי, אבל כל הזמן עם ישראל רצה לחזור להיות קשור לה'. הבירור הזה מלמד שבמבחן העיקרי עם ישראל מקבל "עשר פלוס". כל המצוות שקיים העם במסירות נפש עצומה, כל התורה הגדולה שהעמיד, כל התפילות, כל הנאמנות וכו', הם ההוכחה לכך.


עם ישראל מתקן גם אם הוא לא אשם
האשה מביאה את הכסף לבעלה, כי זה בעצם תיקון גמור של הקלקולים שנוצרו. אפילו מה שהיא הפסידה שלא באשמתה, היא מתקנת. האילנות שהאשה מצאה ועם פירותיהם היא ריפאה את המלך, מסמלים את התורה, שעשינו בה הון רב ונתנו אותו לה'. כמו שדרשו חז"ל על הפסוק (שיר השירים ז, יד): "הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים, חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך": "חביבים דברי סופרים יותר מיינה של תורה" (מובא ברש"י שם). עם ישראל העמיד, בכל אלפי שנות גלותו, תורה גדולה ועצומה. ספרות עניפה של ביאור ופרשנות, שו"תים ופסיקת הלכה, נגלה ונסתר, חקירה ומוסר. עם ישראל סיגל מצוות ומעשים טובים והעמיד שושלות של צדיקים ואנשי מעשה. ב הם הקב"ה מתקלס ועל ידם אנו זוכים לגאולה שהולכת וקריבה.


הסתכלות שונה על דורנו
בדורנו נראה לכאורה שתכנית הקב"ה נכשלה, חלילה. הרי מטרת הגלות לכאורה היתה שנחזור בתשובה, אך אנו רואים שהגלות לא הועילה, וחזרנו לארץ כשאנו רחוקים מה' ומתורתו. יש זימה ופשיעה, כפירה וחוצפה, שפיכות דמים ושנאת חינם. אם כן עולה השאלה ומנקרת: לשם מה העביר אותנו ה' את כל המסלול הנורא של הגלות? הרי נראה שהגלות לא השיגה את מטרתה!

לפי המשל של הבעש"ט, משתנה כל המבט על הדור: הגלות הוכיחה שעם ישראל ביסודו קשור מאוד לקב"ה. כל החטאים הם בניגוד לרצונו האמיתי של עם ישראל. החטאים מגיעים אלינו באשמתה של אמריקה ואירופה והנצרות ועוד. בגלל הגויים אנו לא נמצאים במקום שבאמת מתאים לנו. אנו בבלבול גדול וצרות נוראות. אם היו נותנים לעם ישראל יישוב הדעת ולא היו "גונבים לו את הטבעת", בוודאי שעם ישראל היה נאמן לרבונו של עולם.

אמנם נכון שיש לבקש סליחה על כך שלא שמרנו מספיק טוב על "הטבעת". אבל יש לזכור שהחטא הזה "בטל בששים" לעומת הנאמנות האמיתית שלנו. מלבד זאת, גם את החטא הזה עשו לנו הגויים, ואם לא די בכך, הרי שגם סבלנו על החטא הזה כבר די והותר.

תפקידנו: לספר את ה"תרעומת" לפני הקב"ה
לכן, דווקא ככל שהמצב היום בעייתי יותר, יש לנו יותר "תרעומת" לרבונו של עולם. אנו יודעים כמה רע לאלו אשר שבויים בשבי החילוניות והגויות, כי אנו יודעים עד כמה עם ישראל באמת קשור לקב"ה בשורשו. כל העבירות שיש הן רק יותר קיטרוג על הגויים. אנו במבחן העיקרי, בספינה, עמדנו בצורה הטובה ביותר.

ככל שיהיו לנו יותר "תרעומות" בזעקה ותפילה, כך הקב"ה יהיה שמח יותר, ויחקור ויעשה שפטים בגויים. וזה תפקידנו – לזעוק לה', כי את הזעקה הזו רק אנו יכולים לזעוק. רק אנחנו יודעים כמה קשה ונורא זה להיות רחוקים מהקב"ה. המלאכים והקב"ה בעצמו – אינם יודעים זאת. גם לא אחינו בני ישראל הנתונים בצרה ובשביה רוחנית. אולי הם מרגישים את הריחוק, אבל הם לא יודעים לזעוק.

שנזכה להכין את לבבנו ולהביע תרעומת גדולה לקב"ה. הקב"ה שמח בזה מאוד.