היחיד שהבין את התהליכים!

המאמר פורסם לראשונה בחוברת "קוממיות", ניסן תשס"ז

הדרכות של הנשמה

בי"ד באדר מלאו 25 שנים להסתלקותו לגנזי מרומים של מורנו ורבנו, הרב צבי יהודה זכרונו לברכה. זהו פסק זמן, ויש להתבונן כעת יותר בעמקות על האישיות שלו, בייחוד על המסר החינוכי שהוא השאיר לדורות. נשמתו הגדולה האירה גם לדורות הבאים, כמאמר חז"ל שקדושה "קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא". רש"י מביא בסוף מסכת יבמות בסוגיית עגונות, שביום הסתלקותו של אדם גדול התלמידים היו מתקבצים על קברו, בלשון הגמרא זה היה נקרא "שבתא דריגלא", וכל אחד היה אומר שמועה משמו, כי כשקרובים לזמן ההסתלקות עדיין לא רואים את כל ההדרכות שהנשמה בסגולתה הקרינה, ההתרחקות מזמן הפטירה היא כמו להסתכל על הר גבוה מרחוק, שאז המבט יותר רחב ומקיף.

גם כאשר הרצי"ה לא נמצא בתוכנו, תלמידיו ותלמידי תלמידיו ממשיכים את דרכו. ההדרכות שלו לגבי כלל ישראל הן ייחודיות מאוד, ובנסיבות המיוחדות של תהליכי הגאולה הוא אחד היחידים שראו את המתרחש בדורנו.
ידועה המימרא של הרי"ף בחידושים על הפסוק "זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור", שכאשר משה רבנו אומר זאת אין כוונתו שילמדו היסטוריה, ולכן רק נבואה שנאמרה לדורות נכתבה. בכל דור ודור ישנם גילויים מיוחדים שרק אנשים גדולים, צדיקים אמיתיים בעלי יראת שמים גדולה יכולים לראות את התהליך הפנימי המתרחש בדור.
במאמרי הראי"ה כותב הרב זצ"ל שבימינו ההתבוננות בישועת ישראל ובהתקוממותו על אדמת ארץ-ישראל זו ההסתכלות שצריכה להוביל את המנהיגים של הדור. ובאגרות הראי"ה, אגרת שע"ח כתוב: "ואם יבוא אדם לחדש דברים עליונים בעסקי התשובה בזמן הזה ואל דברת קץ מגולה ואור הישועה הזרוחה לא יביט, לא יוכל לכוין שום דבר לאמיתתה של תורת אמת", כיוון שחסרה ההסתכלות מנקודת המבט הנכונה. מרן הרב זצ"ל ובנו-ממשיכו הרב צבי יהודה זצ"ל האירו את עיני הדור בכל מה ששייך לגאולת עם ישראל בארצו ולקוממיות עמינו בארץ קדשינו.

לא מיישרים קו עם עקומים
לאחר מלחמת ששת הימים קמה תנועת גוש-אמונים, ששמה לה למטרה ליישב את חבלי ארץ קדשינו, והרב צבי יהודה תמך בתנועה זו והיה לה למורה רוחני, אתו היו מתייעצים. היום אנו חשים בחיסרון הגדול שנוצר בציבור הדתי-לאומי, שאין מנהיג שמקובל על הציבור כולו. אומנם גם אז היו חילוקי דעות, אבל לפחות בציבור שלנו הוא היה הקומה והדמות הסמכותית.
כל מה שכתב הרב – צריך לשים לב היכן ומתי נכתב, על-פי אילו נתונים. למשל, ידועים דברי הרב צבי יהודה שבגלל הטומאה איננו יכולים להיכנס להר הבית, ועל זה אין חולק, אבל הוא הוסיף ואמר שזה לא גורע במאומה מאחיזתנו בהר הבית, והיום הרי אין חולק שאם לא נעלה להר הבית הממשלה הזאת בנקל תסגיר את הריבונות על ההר "דה-יורה" ו"דה-פקטו" לגורמים זרים, ואנחנו נתנתק לגמרי מהמקום המקודש ביותר לעם ישראל. לנו אין מקומות קדושים בלשון רבים, יש לנו מקום אחד קדוש וזה הר הבית, והוא קדוש לא משום שהוא התקדש מאליו, אלא כי שלמה המלך קידש אותו לשעתו ולעתיד לבוא.
חסרון אישיותו של הרב צבי יהודה מותיר בנו חלל בשל תוקף התורה, העוז והגבורה שלו. אצלו התקיים הפסוק "לא תגורו מפני איש", ידע לתת ביקורת נגד שרים ואנשי ממשלה, גם נגד מפלגות שלמות, שום דבר לא עמד בפניו. האמת היא שעמדה כנר לרגליו. חשוב שאנשים יידעו שהתורה לא מתקפלת ולא מיישרת קו עם כל העקומים שמסביב. וחשוב שנפנים זאת בעצמנו ונעביר זאת לדור הבא.

הרב זצ"ל והרצי"ה הרחיבו בעניין של סגולת ישראל ואהבת ישראל, והיום הרחיבו את זה ומכסים על הפשעים גם לגבי מי שנלחם נגד תורת ישראל, נגד עם ישראל ונגד ארץ-ישראל. ניקח לדוגמה את ההתייחסות לצווי ההרס שניתנו ליישובי גוש-קטיף. קמו אנשים וציטטו מהרצי"ה מקורות לכך שלמען אהבת ישראל ולמען אחדות מותר לעבור איסורים ודאיים, לעקור אנשים מתוך הבתים שלהם, להסגיר חבלי ארצנו לידי אויב, ותמוה מאיפה הגרילו את ההיתר ההלכתי הזה. אמנם יש מקומות שבהם מצוות עשה דוחה לא תעשה, אבל יש לזה גדרים, לא ייתכן שאדם יעבור איסורים ויאמר שזה למען מטרה נעלה, זה טעון בדיקה אם זה עומד בקריטריון של התורה. ביחס לארץ-ישראל הרב צבי יהודה אמר שאפילו מסירות נפש נדרשת. הרמב"ן אומר בפירוש שיש מצווה לצאת למלחמה על ארץ-ישראל, צריך לעמוד על נפשנו, אז מסיבות אחרות נסגיר את חבלי ארצנו ונגרש משם יהודים? זו אחת הדוגמאות שניתן לראות דרכה את חסרונו הגדול היום באישיות נפלאה כמו זו של הרב צבי יהודה.

הכשרה להורות
הרב צבי יהודה היה מרומם מכל ענייני העולם הזה, הוא לא הכיר צורתא דמטבע, ענייני חומר לא תפסו אצלו מקום. היה אוכל מצה עם קצת דבש, הסתפקות במועט, חיי צניעות, זה מה שעמד בראש מעייניו. הדבקות באמת. הציבור ידע שכל כולו מסור לכלל ישראל, ידעו שכבודה של תורה, כבודה של האומה, כבודה של ארץ-ישראל היו נר לרגליו, ולכן נהרו אחריו. גם את הרמב"ם רדפו בזמנו, והוא כותב שיבוא הזמן והצימאון לדעת את אמיתתה של תורה יסחף את כולם ללמוד מתורתו.
לאחר שנפטר הרב זצ"ל, במשך כ-15 שנה ישיבת מרכז הרב היתה על אש נמוכה ביותר. בוגרי ישיבת כפר הרא"ה היו הראשונים שהגיעו בשנת תש"י, אני הייתי במחזור השני שהגיע, אז התחילה הפריחה והיום זה מבצר עצום של תורה. לפני כן לא היה את מי ללמד. היום יש נוער חלוצי דתי שצמא לתורה הזו.
הרב צבי יהודה הדריך שרק אדם שעבר הכשרה יכול לצאת להורות, לאחר שנעמד על רגליו. כשם שבצבא כל חייל חייב לעבור הכשרה לפני יציאתו לקרב. הרב צבי יהודה חינך תלמידים בישיבה לגדלות בתורה, בהלכה ובמדע האמונה. לא מספיק שאדם ידע את הצד ההלכתי, כבר כתב הרב זצ"ל באורות שאם לא יזרימו ממדע המחשבה למעיין ההלכה, אזי מעיין ההלכה עלול להתייבש. לכן בישיבה היו שיעורים קבועים באמונה, במהר"ל, בכוזרי ובכתבי הרב זצ"ל. כמובן שאדם לעולם לא יכול לומר שהוא גמר את כל התורה כולה, זו התנשאות. כאשר אדם מרגיש בעצמו שהוא למד ויודע לפתוח ספר לבד, אז יש מקום שידלה מים גם לעדרים אחרים. אדם צריך ללמוד כמה שנים, לשלוט ביסודות ההלכה והאמונה, ותמיד להתקדם הלאה. לעולם אי-אפשר להפסיק ללמוד, אדם צריך להיות תלמיד חכם – תלמיד לפני החכם.
יעקב אבינו הלך לחרן רק לאחר כמה שנים שבהן שהה בבית מדרשם של שם ועבר, כך כל תלמיד כאשר הוא מרגיש שהוא מחוסן במידה זו או אחרת ויש דברים בידו, הוא יכול לצאת.

בישיבה נהגו כמנהג ליטא, כפי שנהג אביו הרב זצ"ל. אמנם הרב כתב שצריך לקחת את הטוב מכל דבר, גם מהליטאיות וגם מהחסידות, את השמחה בעבודת ה' מהחסידות ואת הדבקות בלימוד מהליטאיות, אבל בישיבה התמקדו בדרך של הישיבות הליטאיות, שיטת הגר"א עמדה כנר לרגליו.

מאבקנו היום הוא על דמותה של המדינה כמדינת העם היהודי והמאבק על ארץ-ישראל. ניתן לראות את כל זה בכרוזים של הרב צבי יהודה, בעמידתו האיתנה נגד החולשות של הממשלה. הרי לא המציאו היום את הרעיון לתת את חבלי ארצנו לגויים, זו הנקודה שאנחנו צריכים היום לטפח.
חשוב שיהיו לנו אנשי תורה אמיתיים. לא ירחק היום שהדור ינהה אחרי האמת האלוקית, כפי שאומר הנביא "ושלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'". חשוב להראות לדור את ההשגחה האלוקית שבדור, מהי הדרך הנכונה לעבודת ה', בייחוד בזמנינו אנו. מי שמסתכל על הדברים בצורה רדודה לא יגיע לזה, לא יבין בין המראות. לרב צבי יהודה היתה הסתכלות עמוקה על הדברים, הוא ראה איך כל המתרחש חותר לגאולתם של עם ישראל.

רבנות עדיפה מדיינות
יום אחד, לאחר שבאנו לישיבת מרכז הרב, החליט הרב צבי יהודה שעלינו ללכת עם מגבעת. הוא דחף לידי כמה לירות ושלח אותי לקנות, אמר שבן תורה צריך לחבוש מגבעת, ומי יכול להתווכח?
לאחר זמן הרב צבי יהודה שלח אותי לרבנות כפר הרא"ה, ושאלתיו שהרי יש לנו ילד קטן ותהיה בעיה של חינוך, והרב השיב: זה היום התפקיד שלך, אתה צריך עכשיו למלא את השליחות הזו ואל תכניס לי כאן עניינים של חינוך ילדים. זו היתה הוראה, ציווי.
הרב צבי יהודה החשיב רבנות יותר מאשר דיינות. אמנם דיין צריך לדעת יותר, חושן משפט ואבן העזר, אבל לדיין אין קשר עם הציבור. לרב, לעומת זאת, יש קשר עם הציבור, הדרכה ציבורית זה תפקיד של רב ולכן הפנה לשם יותר אנשים.
זכורני שכאשר היה נכנס אליו רב יישוב הוא היה נעמד, וכשהגיע ליישוב קודם כל היה נכנס לרב היישוב.

אני זוכר שהרב צבי יהודה בכבודו ובעצמו והרב רענן הלכו לאפות מצות במאפיית הלפרין, כדי לזכות במצווה בעצמם, וזכיתי להצטרף אליהם. הרב צבי יהודה היה מקפיד על מצות מכונה.
הייתי אצל הרב צבי יהודה פעם בליל-הסדר, ואכלו שם את המצה בצורה נורמאלית, כזית מצה ולא השתגעו, אכלו. זה היה לאחר שהרבנית כבר לא היתה, היתה אחותו הרבנית ביתיה והרב רענן, ועוד שניים או שלושה מבני המשפחה.
התפילה אצלו היתה עם כל חרדת הקודש, לא איניש מעולם הזה. גם אצל הרב אריה לוין, שבא לישיבה בימים נוראים כשבחורי הישיבה התפללו באולם בישיבת עץ חיים. הוא היה מתפלל "כל נדרי", בבוקר היה מתפלל ותיקין ורץ לבקר חולים, והיה חוזר ומתפלל מוסף ונעילה, והבחורים בגיל עשרים התפלאו איך כל היום הוא מסתובב ומתפלל, התפלאו מעוצמת הגבורה שלו. כך הרב צבי יהודה עמד כל התפילה.
ראינו הנהגה של קדושה על כל צעד ושעל.

שנזכה שגם בדורנו, כמו שאז היתה "הדור קבלוה בימי אחשוורוש", תהיה התעוררות לקבלת התורה, ומתוך זה נזכה לראות בקרוב את ישועת ה' על עמו ועל נחלתו.