עוצמתה של הכרת תודה

פרשת השבוע "וארא" היא פרשה ייחודית מבחינה טכנית, כמו גם, מבחינה תוכנית. טכנית, פרשה זו היא אחת משלוש הפרשיות הארוכות ביותר בחומש שמות (121 פסוקים, וסימנך: "גיבעול") ואין בה שום איזכור מתרי"ג המצוות (!).
מבחינה תוכנית, פרשה זו היא המשכה הישיר של פרשת שמות, ובקצרה: לאחר הבטחתו של ה' לגאול את העם מ"בית העבדים ומכור ברזל" (תוך הדגשת "ארבע לשונות הגאולה", פרק ו' פסוקים ו' – ז') באמצעות משה ואהרון אשר ישמשו כנציגים הבלעדיים של המיעוט יהודי בפני "רשויות השלטון המצריים" עקב שיעבודם הקשה, משה חוזר למצריים ממדיין ו"ניצוץ הגאולה" של העם מתחיל מפרשה זו ואילך. בזה, שפרעה ועמו לוקים ב - "7 מכות" (דם, צפרדע, כינים, ערוב, דבר, שחין וברד).

וזאת למודעי: סיפורי המקרא, בין אם הם כתובים בפירוש ובין אם מסופרים "מתוך גרונם" של חכמינו ז"ל בספרות הקודש "הרחבה מיני ים" (תלמודים, מדרשים, דברי הגות ועוד) אין הם סיפורים ארכאיים, ישנים ועתיקים "אשר אבד עליהם הכלח". אדרבא! מלבד היותם כר נרחב ופורה של סיפורים היסטוריים המספקים לקורא/ללומד ידע ואינפורמציה על העבר והתקופה הקדומה, הם בעיקר, משמשים כדברי לימוד ומוסר, מידות טובות ואורחות חיים אמיתיים ושלמים בבחינת: "כל רואיהם – יכירום...". תורתנו הקדושה היא תורת חיים המשמשת "מקור לא אכזב" ללימודי לקח תורניים-רוחניים-חינוכיים-ערכיים, כמו גם, להסקת מסקנות יישומיות בחייו של כל יהודי ויהודי, בכל זמן וזמן ובכל אתר ואתר. תורתנו משמשת כבסיס חזק ואיתן, כאושיית יסוד וכ"חומה בצורה" של האומה היהודית לדורותיה ולתקופותיה – עבר, הווה ועתיד – כדבריו של הרס"ג בספרו הידוע ("אמונות ודעות", פרק ג'): "אין אומתינו אומה, אלא – בתורותיה".

ובמה דברים אמורים? פרשת השבוע מספקת לקוראים וללומדים פירוט של מה משה רבנו ואהרון אחיו מתבקשים לעשות לפני כל מכה ומכה. המכות מתוארות כמעט בפירוט מלא ואת התגובות מן הצד שכנגד, הצד המצרי ש"חוטף" אותן בצורה הקשה ביותר. אהרון אומנם נתמנה להיות "העזר כשכנגד" לצידו של משה, אולם, משה הוא אשר נבחר ישירות ע"י הקב"ה להיות "המוציא לאור" והמבצע זאת בצורה מעשית כמאמר הפסוק: "ויאמר אלוהים אל משה: ראה נתתיך אלוהים לפרעה, ואהרון אחיך יהיה נביאך..." (פרק ז', א' – ב').

ונשאלת השאלה: אם כך, מדוע בשלוש המכות הראשונות (וסימנך: דצ"ך) משה מצווה ע"י הקב"ה לומר לאהרון אחיו שיבצע אותן? וכי אין בידי משה את האמצעים ואת הכוחות לעשות זאת? ויתרה מכך, כיצד הקב"ה לא מאפשר למשה לבצע את אשר הוא הטיל עליו מלכתחילה? וכי הקב"ה לא חס על כבודו של משה רבנו ובמיוחד לאחר שמשה מתחיל את שליחותו הראשונית ואת "הקריירה הציבורית" שלו בכישלון, כעדותו (סוף פרשת שמות, פרק ה', כ"ב – כ"ג): "למה הרעות(ה) לעם הזה, למה זה שלחתני?! ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך, הרע לעם הזה..."?! אתמהא!

ותשובתנו הנחרצת: לא ולא! חס ושלום! אדרבא! השתלשלות המאורעות מעלה את קרנו של משה, הן בעיני אחיו היהודים והן בעיניו של פרעה ועבדיו עד כדי אמירת המשפט: "ה' – הצדיק ואני ועמי – הרשעים" (פרק ט', כ"ז), וממילא, ה"קריירה של משה" כמושיע וכגואל נוסקת מעלה. משה, שעפ"י הזוהר הקדוש, מכונה "רעיא מהימנא ורחמנא" (=הרועה הנאמן והרחמן) ואשר המדרשים מתארים אותו שהיה "המשובח ואב לנביאים, אב למלאכים ואב למתפללים" (מדרש שוחר טוב א') ו"כל אשר משה גוזר הקב"ה מסכים עימו" (דברים רבה ה') בהליכותיו, במעשיו, באורחותיו הפרטיים והכלליים מלמדנו פרק חשוב בהלכות "הליכות ונימוסים", כמו למשל: ענווה, צניעות, רחמנות, אהבת ישראל, עזרה לזולת וכו'. ולא בכדי, הכינוי "משה רבנו" (ולא: משה הגואל, המצביא, המנהיג וכו') טרמינולוגית נצרב בתודעה היהודית לאורך ימי ההיסטוריה של עם ישראל. ובעיניינינו הנדון, אנו למדים על העוצמה המוסרית האדירה של אחת מן המידות החשובות ביותר, מידת הכרת התודה שהייתה במשה.

הכרת התודה היא דפוס התנהגות בסיסית אשר אמורה להיות מיושמת אצל כל בן אנוש. מידה שהיא אנטי תיזה לכפיות טובה, או: לכפירות טובה (בלשון חז"ל). בניגוד לאדם הראשון ש"כפר בטובה" (בכך שאמר: "האשה אשר נתת עמדי", רש"י לבראשית ג', י"ב) ובניגוד לעם ישראל ש"כפרו בטובה" (בכך שאמרו: "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל", עפ"י מסכת עבודה זרה ה'.), הקב"ה באמצעות משה, ובטוחני, שהיה זה בהסכמתו של משה רבנו, משריש בנו מידה חשובה של הכרת התודה והודאה למי שמיטיב עמך, ואפילו הוא מעולם הדומם, בבחינת: "בור ששתית ממנו אל תזרוק בו אבן" (במדבר רבה כ"ב, והעניין: כשאמר ה' למשה: "נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים" שלח אחרים לעשות זאת מפני שהמדיינים "אירחו" אותו כשברח מפני פרעה), כמאמרם: "אמר ר' תנחום: למה לא לקו המים ע"י משה? אמר לו הקב"ה: המים ששמרוך בשעה שהושלכת ליאור, אינו דין שילקו על ידך" (שמות רבה ט'). מאותה סיבה בדיוק, אין משה מבצע את המכה השנייה, מכת הצפרדעים על ארץ מצריים, צפרדעים שבית הגידול שלהם היה במימי היאור, כמו שנאמר:"ושרץ היאור צפרדעים" (פרק ז', כ"ח). כמו כן, אין משה מבצע את מכת הכינים, מכה שדרשה ממנו "והך את עפר הארץ והיה לכינים בכל ארץ מצריים" (פרק ח', י"ב) מפני ש"לא היה העפר כדאי ללקות על ידי משה, לפי שהגן עליו כשהרג את המצרי וטמנהו בחול" (רש" על אתר המצטט דברי חז"ל במדרש). וכבר אמר החכם מכל אדם בספרו: "משלם רעה תחת טובה, לא תמוש רעה מביתו (משלי י"ז, י"ג).
וזהו המקום לציין שכל הרעיון העומד מאחורי מצוות הבאת הביכורים לבית המקדש (כפי שאנו מצווים בתחילת פרשת "כי תבוא", דברים פרק כ"ו, ב') עפ"י "ספר החינוך" במצווה תר"ו, הוא: שהאדם לא יהא כפוי טובה להקב"ה שבירך אותו ואת אדמתו ביבול ובפירות, אלא, יכיר תודה לבוראו, כמאמרו:"בהיטיב אליו ה' יתברך... וזכה להביאם לבית אלוהינו... ראוי... כי הכל הגיע אליו מאת אדון בעולם, ויספר חסדיו...". הנמקה זו מבוססת על דברי המדרש (רש"י על אתר בשם ה"ספרי"): "ואמרת אליו" – "שאינך כפוי טובה".

ולסיכום ייאמר: הבה ונחזיק טובה למושיען של ישראל, משה רבנו. הבה נלמד מהליכותיו המצויינות וניישמן "הלכה למעשה", שהרי אלה הן דרכיו של הקב"ה, בעמצו ובכבודו, ובעקבות זאת, יוקיר הקב"ה את מעשינו ונזכה לגאולה שלמה ב"עגלא ובזמן קריב", כמארו של הנביא: "כימי צאתך ממצריים, אראנו נפלאות", אמן ואמן!