שיר על בדידות

שיר על בדידות שכתבתי, אשמח לשמוע את דעתכם...

לבד, לבד, כל כך לבד
חברי כולם ביחד
ואני איתם, לבד

חושב בדד
לא, ישן לבד
אוכל לבד,
סובל... לבד

שמח, כל כך לבד
ואין לי כלום, לבד
והוא, אשר איתי תמיד, גם איתו אני לבד.

כשהלכתי לישיבה, אבדתי את הקשר עם השכונה וההורים...
בישיבה, הייתי נטע זר, בגלל ההורים והשכונה.
אחרי הישיבה הייתי "טוב מידי", דתי מידי לשכונה ממנה באתי אז הלכתי לישוב, אשכנזי כזה, של עשירים... ישוב של אנשים שחיים לבד.
ויתרתי על החום של השכונה, על החום של בית ספרדי, בלי לקבל שום תמורה... הייתי לבד.
אף פעם לא הפכתי להיות חלק מהם, אז חזרתי לשכונה, ושם, בין אנשי ש"ס, חבד ועוד כמה פשוטים... כבר הייתי לנטע זר. שוב נותרתי לבד. ההתחזקות שלי בדת לא נתנה לי כלום, מלבד הבדידות, הנסיון להיכנס לחברה עיליטיסטית שלמעשה לא רצתה אותי... נותרתי לבד. אפילו בלי הקב"ה, שהוא כל כך גבוה, שבכל מקרה תרגיש לבד.