בקי ברצוא, בקי בשוב

ימי התשובה ממשמשים ובאים לפתחנו. פותחים דף חדש, מי בעבודה ומי בבית הספר, ומקווים שאולי משהו חדש יפתח גם בלב. לרבות מאתנו זכרון כואב משנים עברו, בהם כשבוע לפני ראש השנה קולטים כי חודש אלול כמעט חלף עבר, מבלי שהתחולל בתוכנו דבר משמעותי. לאחרות, עצם המחשבה על אלול ותשובה גורמת להתכווצות, היות והחודש מתפרש כזמן מתוח ו'כבד'. ויש בינינו כאלו שדווקא 'מתחברות' לחודש זה, ואף שמחות בו, ששות לפגוש את "המלך בשדה", כלשון אדמו"ר הזקן, אך לא ממש מבינות ויודעות מה זה אומר לנו למעשה...
נתקלתי השנה פעם נוספת בתורה מיוחדת של רבי נחמן מברסלב, בה הוא מבאר את "סוד כוונת אלול", ומדריך את האדם שרוצה "לילך בדרכי התשובה". נדמה לי, כי בדבריו מצוייה נוסחת פלא לעבודת תשובה מאוזנת וכוללת – בגבהי גבהים ובשאול תחתיות. נדמה, כי כל אחת יכולה למצוא על פי תורה זו נקודת מוצא להתקדמות מן המקום בו היא נמצאת, וכולנו יכולות למצוא בה אפיקי תשובה חדשים.

דרכי התשובה
"וכשרוצה אדם לילך בדרכי התשובה, צריך להיות בקי בהלכה, וצריך להיות לו שני בקיאויות, היינו בקי ברצוא בקי בשוב, כמו שכתוב: 'זכאה מאן דעייל ונפיק' (אשרי מי שנכנס ויוצא). וזה בחינת: 'אם אסק שמים שם אתה' – בחינת עייל, בחינת בקי ברצוא, 'ואציעה שאול הנך' – בחינת ונפיק, בחינת בקי בשוב, וזה (שה"ש ו) 'אני לדודי ודודי לי'. אני לדודי – זה בחינת עייל, ודודי לי – זה בחינת ונפיק [וזה סוד כוונת אלול]" (לקוטי מוהר"ן ו, ד).
מרגישות לפעמים כמו במטוטלת? רגע אחד מלאות אמביציה אין סופית, ורגע אחר בלי כוח לכלום? רגע אחד מלאות שמחה ובטחון, וזמן קט אחר כך אכולות ייאוש... סוד אלול ועבודת התשובה בנויים על הנחת היסוד שעתותינו מתחלפים תדיר, אלא שבכל מצב החובה והאפשרות בידינו להתקשר לקב"ה. בדבריו של רבי נחמן ישנו גם פתח להבנה שעבודת התשובה אין עניינה רק תיקון מעשי, או אפילו נפשי, של קלקולים. התשובה היא מסע, מגמה כללית של ההוויה כולה (ראי אורות התשובה פ"ד, פ"ו ועוד) הכוללת דרכים רבות. הרוצה לילך בדרכי התשובה צריך להיות בקי בהלכה, היא ההליכה, כלומר להיות מוכן לעבודה תמידית של חיפוש וגילוי מציאות ה' בעולמנו.
המצב המתואר בספר יחזקאל (א, יד), "והחיות רצוא ושוב", מקביל לפי רבי נחמן לתנועות העלייה והירידה. פשט הכתוב "אם אסק שמים שם אתה ואציעה שאול הנך" מורה על כך שהקב"ה נמצא בכל מקום, ר' נחמן רואה בפסוק זה גם את הדרך לחשוף אותו ולהתקרב אליו מאותו המקום.
נעבור עתה לבאר ביתר פירוט את שני המהלכים הכלליים של עבודת התשובה, אשר רק ההליכה בשניהם גם יחד, והיכולת לנוע בין המצבים המשתנים, נותנת תמונת "אלול" שלימה.

"אם אסק שמים – שם אתה"
הדבר הראשון שהאדם צריך להיות בקי בו הוא במצבי הרצוא, הפריצה החוצה והעלייה. לכאורה, מה שייך עניין התשובה לכאן? הרי אם האדם בעלייה הוא במצב טוב? מבואר בהמשך אותה התורה (אות ו) כך: "היינו, בין שיזכה לאיזה עלייה, לאיזה מדריגה גדולה, אעפ"כ אל יעמוד שם, ולא יסתפק עצמו בזה, רק צריך שיהיה בקי בזה מאוד לידע ולהאמין שהוא צריך ללכת יותר ויותר וכו', שזה בחי' בקי ברצוא, בחי' עייל, שהוא בחינת: אם אסק שמים שם אתה". עבודת התשובה באופן מפתיע, מתחילה דווקא בתחומים ובזמנים בהם האדם מגיע ונמצא במצבים רוחניים טובים, אלא שזו תובעת מהאדם לא להסתפק לעולם במה שכבר השיג וקנה, ותמיד לשאוף ליותר. בדרשת הפסוק "אם אסק שמים שם אתה" מתברר, כי דווקא בעת עלייה, התפיסה ביחס לאלוקי היא שהוא "שם" – הוא עוד רחוק ממני, ויש לי עוד הרבה לאן לחתור ולהגיע...
הרב עדין אבן-ישראל רואה באלול, בראש ובראשונה, זמן להגדלת השאיפות. קריאת הימים הללו "ימי רצון", אינה מסתכמת בכך שהקב"ה רוצה בנו, אלא יש בה תביעה מאתנו לרצות הרבה יותר מעצמנו ומיחסינו עם הקב"ה: "באלול צריך אדם לכוון את עצמו לדרך העולה בית א-ל, ולהתחיל ללכת בה ... האדם צריך לרצות להגיע מעלה מעלה ולחלום חלומות גדולים. יכול להיות שהוא לא יגיע עד סוף הדרך, אבל הוא כבר התחיל ללכת בדרך לשמים ... לעומת זאת, אם החלום שלו נשאר למטה בארץ, אז הוא יסתובב בעולם, ולא יתרומם ממנו אף פעם. הנקודה היא, שצריך לרצות באמת להגיע לשמים. העניין טמון ברצון, ועליו צריך לעבוד באלול – לרצות כמה שיותר. ככל שהרצונות גדולים וגבוהים, כך יותר דברים יצליחו" ("אור פני מלך" עמ' 13).
זה הזמן להגדיל את החלומות שלנו. בשלב החלומות אין צורך להתחשב במציאות, זהו שלב שני, ואל דאגה – הוא יבוא מעצמו... בימים אלו עלינו להאמין שאנו יכולות להיות הרבה יותר, לעשות הרבה יותר. כולנו יכולות להיות 'גדולות', ועל כולנו החובה להחדיר בכל מי שאנו באות אתו במגע, בין בחינוך ובין בקשרים אחרים, את הרצון לשאוף לגדלות.

"ואציעה שאול – הנך"
באופן מפתיע, בתורה זו מגלים אנו, שדווקא כאשר האדם נמצא ב"טוב", עבודת התשובה בשבילו היא תובענית ביותר. לעומת זאת, במצבי ה"ירידה" – ה"שוב", אין נשמעת כאן צעקת שוד ושבר, אלא נימת רוך ועידוד: "וכן להיפך, שאפילו אם יפול, חס ושלום, למקום שיפול, אפילו בשאול תחתיות, גם כן אל יתייאש עצמו לעולם, ותמיד יחפש ויבקש את השי"ת, ויחזק עצמו בכל מקום שהוא בכל מה שיוכל, כי גם בשאול תחתיות נמצא השי"ת וגם שם יכולין לדבק את עצמו אליו יתברך. וזה בחינת: ואציעה שאול הנך...". דווקא בשאול תחתיות, בשפל המדריגה צריך להתחזק באמונה ש"הנך" – הנה אתה ה', נוכח ונמצא פה קרוב לידי. אמירה זו מבוססת על האמונה ש"כבודו מלא עולם" ו"לית אתר פנוי מיניה", ואפילו במצבי חטא, הקב"ה "שוכן אתם בתוך טומאתם".
פן זה של עבודת התשובה מסייע לנו לבל נתייאש מעצמנו. נמוך ככל שנפלנו, גם משם אפשר לחזור, ואדרבה – "אם אתה מאמין שיכולין לקלקל, תאמין שיכולין לתקן" (לקו"מ ח"ב, קיב). מעבר לכך, נדמה כי דברים אלו מכוונים אותנו לבדוק מה האפשרויות שנפתחו בפנינו דווקא בשל הנפילה למקום אליו הגענו. לדוגמה, תחושת הכשלון הצורב המציפה אותנו כאשר פגענו במישהו, מתמתקת כל כך כאשר אנו מגלות עד כמה התקרבנו לאחר בקשת סליחה והתפייסות...
ברובד נוסף, "ואציעה שאול הנך", מכוון אותנו להכרה כי בכל מצב בו אנו נמצאים אפשר לגלות אלוקות. דבר זה חשוב ביותר עבורנו. פעמים רבות כל כך אנו מרגישות כי חיינו נטולי "רוחניות" ו"קרבת אלוקים", בעקבות אילוצי החיים על עיסוקיהם הגשמיים, ועל לוח זמנינו התובעני. דווקא בהתקרב הימים הנוראים, רבות מאתנו חשות תסכול עמוק מחוסר היכולת לממש "רצונות בקדושה", כגון: הליכה לבית הכנסת, תפילה כראוי וכד'. האתגר עבורנו הוא: חשיפת מחוזות הקדושה והמשמעות הפנימית במה שמונח 'מתחת לאף' שלנו. מהי קרבת אלוקים אותה אנו משיגות על ידי הטיפול בילדים? מה הכוחות שמתגלים בנו דווקא בעיסוקינו הנוכחיים, כוחות שאולי לא היינו מודעים אליהם עד עתה? [תודה לחברותי שהעירוני לדברים הללו]. באופן דומה מפרש ה"נתיבות שלום" (ח"ב עמ' רכא) פסוק מפרק "לדוד ה' אורי וישעי" (תהילים כז), הנאמר במשך חודש אלול והימים הנוראים: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה', בקשתו האחת של איש יהודי היא שבתי בבית ה', שיהיה ביתי בית ה', וכמאמר חז"ל זכו שכינה שרויה ביניהם, שתמיד תהיה בביתו בחי' שכינה שרויה".
לגלות את ה' גם במצבי עומס, מזמין אותנו גם להכיר בערך ה"עבודות הקטנות". כלומר: לא רק תפילה בת חצי שעה בעיניים עצומות שווה בעיני ה', אלא גם פרק תהילים בודד שנאמר בלב רוגש ברגע אמת... "צדקה" הוא מושג שחל גם על פרוטה בודדת ששמים בקופה, ואף הכותרת "תשובה" חלה גם על הרהור להטבת דרכנו, או שיחת טלפון קצרה לשם בקשת 'סליחה' ממי שלא היינו מספיק רגישים כלפיו...

אני לדודי ודודי לי
רבי נחמן אומר כי "זה סוד כוונת אלול". המגמה הראשונה של החודש צריכה להיות עם הפנים קדימה ולמעלה – "אני לדודי" – ברצון אין-סופי להעפיל מהנקודה בה "אני" נמצאת אל על – "לדודי". מאידך, אנו מוזמנות בחודש זה להכיר בכך שה' עמנו, אתנו ואצלנו תמיד – "ודודי לי" – בכל מקום בו אנו נמצאים.
בעבודת התשובה שמציע ר' נחמן יש דרך לצאת ממעגל הקסמים של הדכדוך והייאוש שמגיעים בזמני החושך והנפילה, ומאידך פריצת דרך להשתמש באדרנלין השופע כאשר אנו ב"טוב" להגיע להרבה יותר.
יהי רצון ונזכה כולנו להיות בקיאות בהלכה, ולילך בדרך ה' כל חיינו.