פשוט לעבוד...

כבר עברתי דירה והחלפתי מקום עבודה מאז, אבל את אדון ריבלין אני לא שוכח...

אני מנסה להבין למה אני לא שוכח אותו, יש לי לזה כמה הסברים אבל זה לא מספיק.

בית כנסת נחלת יצחק בית כנסת פשוט, שלפי הנברשות המאובקות, ספסלי העץ של פעם וציורי הקיר, ניכר שידע ימים טובים יותר, ברור שהמקום הזה היה הומה פעם. אבל היום, מה לעשות, אתם יודעים איך זה, התמעטות הדורות, וכל זה, בית כנסת שעובר את ה-35 דקות תפילה הופך מהר מאוד להיות פאסה, וככה הפך החיפוש אחר המניין בנחלת-יצחק למערכה שלמה בכל בוקר מחדש. אבל אני דווקא התאים לי – בית כנסת ספרדי לא היה באזור, והנוסח הוא לא אשכנז 'כבד', והם לא מהמתעקשים, וכשאני הייתי עולה חזן אז אפילו היינו מתפללים בנוסח עדות המזרח. בקיצור היה מניין – בּוּל. לא ארוך מידי, לא קצר מידי, והשעה התאימה לי בדיוק – רבע לשבע.
בכל בוקר הייתי משתדל להגיע 10 דקות לפני כדי לומר "קורבנות" ולהניח תפילין לפני הודו. והוא – ריבלין תמיד, אבל תמיד היה שם לפני.
ריבלין מבוגר, לא זקן, רזה, שקט שקט. גוון פנים לבן כזה. כמעט כל בוקר היו נפגשים מבטנו, אומרים שלום, בד"כ בחיוך, לפעמים גם בפה. ריבלין פותח את בית הכנסת בכל בוקר, אני לא יודע באיזו שעה הוא מגיע בדיוק, אבל הוא תמיד נמצא שם, אני לא זוכר תמונה שלו מניח תפילין, תמיד שהגעתי הן כבר היו עליו. גם אני סך הכל הייתי מתמיד במניין, אבל אתם יודעים איך זה, יש פספוסים מידי פעם, אבל אני לא זוכר, פשוט לא זוכר שהיה יום אחד שהוא לא היה, יכול שבאמת כן היו ימים בודדים כאלה, אבל אני פשוט לא זוכר ימים כאלה כרגע.
ב"אז ישיר" בכל בוקר מתחיל הסרט, ריבלין יוצא לחפש את ה'עשירי', ולפעמים את ה'תשיעי' וה'שמיני'. והיו ימים של גשם מטורף, וריבלין יוצא לרחוב בשקט בשקט לחפש עשירי, תמיד היינו מוצאים בסוף, אבל לעיתים נדירות, מה לעשות לא היינו מצליחים. וריבלין היה כל כך מתבאס, והיה ממהר בסוף התפילה להבטיח לכולם שלא לדאוג ומחר יהיה מניין, והכל יהיה בסדר. הוא היה אובססיבי על מניין. הוא היה אובססיבי שבבית כנסת בכל יום תהיה תפילה ובזמן, שהכל יהיה מסודר, שהכל יהיה תקין. דואג לעליות לתורה ולכך שב-6:45 יעמוד חזן ויתחיל 'הודו'. ואתם בטח יכולים לנחש מי היה מקפיד בכל תפילה לעבור עם קופת הצדקה מפח – ריבלין כמובן.
עכשיו כולכם בטח מתארים בדמיונכם איזה סבאל'ה חמוד כזה, נמרץ עם פאות וזקן של פעם, גב כפוף מלימוד תורה, ומתפלל בכוונה שמימית... אז צר לי לאכזב אתכם.
לריבלין שלי אין זקן, ובטח לא פאות, הוא עומד זקוף. והולך, מדבר ומתנהל לאט ובקצב קבוע. לא שאני בודק כמה הוא יודע להתכוון בתפילה, אבל לפחות כלפי חוץ הוא לא נראה מהמתעמקים בכל מילה (ריבלין סליחה, ככה זה נראה מהצד), ברוב שחצנותי, נראה לי שאני מתפלל ביותר כוונה ממנו...
אבל ריבלין לא יוצא לי עד היום מהראש.
אני לא חושב שאי פעם אגיע לכזאת מסירות.
הוא לא עושה את זה בשביל אף אחד – לא דיברתי איתו אף פעם על זה, אבל ברור שהוא עושה את זה רק בשביל ה'. הוא לא מתפלסף על זה עם עצמו, הוא פשוט דואג בכל יום להביא את המתנה הקטנה שלו לה'. והוא עושה את זה בהתמדה ובירידה לפרטים. בלי להתנדנד, בלי שום דבר, עובד את ה' בפשטות ובהתמדה.
זה לא שיש לי משהו נגד חוסר פשטות, בטח שצריך ללמוד, ולהבין, ולשאוף להתקדם אבל חייבים לנסות לשאוב מהאנשים האלה את הסוד שלהם, סוד הפשטות שבזכותו הם מצליחים להתמיד, לעשות דברים למען ה' באהבה פשוטה ובסיסית.
נראה שהיום זה באמת בגדר סוד – סוד הפשטות. איך מפצחים את הסוד הזה? הפשטות מצליחה באיזו שהיא צורה לדלג על כל התיאוריות השכליות ולהיכנס ישר לתוך הנפש.
ריבלין אני מקנה בך ומתגעגע אליך.
יוסף