החובה לכאוב

                                                                              לע"נ חברי שנהרג בגבורה בלבנון
                                                                                    עמיחי מרחביה הי"ד
 

"דודי ירד לגנו לערוגות הבשם לרעות בגנים וללקוט שושנים" – תיאור שירי זה בפרק ו' שבשיר השירים מסתיר בחובו את הכאב הגדול שיש בחלק ממדרשי חז"ל בפירושם על הפסוק הזה. לקיטת השושנים אינה אלא לקיטת הצדיקים מתוך הערוגות בהם חיו וגדלו. ירידת הדוד לגן היא כדי להגן על הגן ולשמור על קיומו דבר שמצריך לפעמים גם את לקיחת הצדיקים ואת הטובים שבנו. לא פעם ישנה תחושה כי הטובים ביותר נלקחים מאתנו, האמיצים, הגיבורים אלה שהסתכלנו עליהם מלמטה למעלה ושאפנו להגיע אליהם דווקא הם הנלקטים מבין הערוגות. וככל שמפנימים יותר את גודל האבידה הכאב חד וצורב.
ההלכה היהודית מחייבת את האדם לכאוב, היא אינה מותירה לו יכולת לברוח "שלושה ימים לבכי שבעה להספד שלשים לתספורת ולגיהוץ" זוהי חובה הלכתית לא עצה פסיכולוגית, מי שאינו קורע את בגדיו על אביו ואמו מחייבים אותו לקרוע וגוערים בו, אדם שלא מוריד דמעות על אדם כשר בניו הקטנים מתים.
אבלות איננה עניין אישי וסובייקטיבי אלא בראש ובראשונה חובה הלכתית. היא מתוחמת בזמן ובמעשים ואין לפחות או להוסיף עליה "המתקשה עליו יותר מידי על מת אחר הוא בוכה" אך כדרך ההלכה היא נותנת רק את המסגרת, ההבדל האמיתי טמון בתוכן שיוצקים למסגרת. המסגרות ההלכתיות בכלל ובהלכות אבלות בפרט נועדו לתת לאדם קריאת כיוון כיצד נכון להתאבל, מהי הדרך הנכונה לשעת הכאב הגדולה ביותר בחיי האדם.
וכשם שההלכה עוסקת באבלות האישית והכואבת היא עוסקת גם באבלות הכללית "הרואה ערי יהודה בחורבנן או ירושלים או בית המקדש חייב לקרוע" מעניין שהגר"א בפירושו למגילת איכה לוקח את המגילה המקוננת על חורבן בית המקדש אל חיי האדם הפרטי. בפתיחה שלו למגילת איכה הוא כותב כך: "מגילה זו על פטירת האדם וענשו" – אין מחיצה בין הפרט לכלל ותהליכים העוברים על הכלל עוברים על הפרט ולהיפך והדברים בולטים מאד במגילת איכה, חמשת הפרקים של מגילת איכה הם תיאור קשה של חורבן בית המקדש והבית הלאומי של עם ישראל, כל פרק בנוי על פי סדר פסוקים של א-ב עם שינויים קלים ("פ" קודם ל"ע") חוץ מהפרק האחרון שהוא אומנם 22 פסוקים אך לא מסודר בסדר הא-ב. הפרק האמצעי פרק ג' מסודר בכפולות של שלש בסדר הא-ב כך שיש בו 66 פסוקים. פרק זה הוא גם הפרק היחיד שבו ירמיהו מדבר בלשון נוכח, זהו מונולוג ארוך של ירמיהו שבו הוא מקונן בזוויתו האישית על המצב. הפרק פותח במילים: "אני הגבר ראה עני בשבט עברתו" הנימה האישית של הפרק כולו שונה בתכלית משאר פרקי הספר. אפילו הפרק האחרון שיש בו גם פניה אישית הוא פרק תפילה ולא תיאור של זווית אישית כפי שיש בפרק ג. ירמיהו במרכזה של מגילת איכה רואה צורך להכניס את האבל שלו, אין כלל ללא פרט ואין תהליך שלא קשור בכלל ובפרט כאחד ועל כן ירמיהו המקונן על ירושלים מקונן גם בעיניים כלליות וגם בעיניים פרטיות. זוהי חלק מחובת האבלות שיש בה גם מעשים חיצוניים לכאורה וגם את חובות הלב. החובה להתאבל היא גם על ירושלים ועל ציון וגם באבל פרטי ועל כן נוהגים להגיד לאבל "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים" וחלק מהלכות אבלות נלמדים מהאבלות הכללית על ירושלים.
בימים אלה, בזמן שחיילנו נלחמים ורבות ממשפחותיהם יושבות במקלטים האבלות האישית על אובדן החברים והאבלות הכללית בימי בין המצרים מתאחדות כאחת והכאב פולח וחודר. זהו זמן האבלות והבכי אך אנו גם יודעים להתאושש, והקו המנחה של ההלכה שתוחם אותנו ומזכיר לנו לא להתקשות על המת יותר מידי אלא להמשיך ולהילחם להמשיך ולהיאבק עד שנגיע לפסוק שבו אנו מסיימים את מגילת איכה "השיבנו ה' אליך ונשובה חדש ימינו כקדם"