קטיושות- מה עושים?

שלום אנשים יקרים.
המצב בארצנו הקדושה, איננו קל ואפילו קשה.
ואנחנו יושבים, חושבים ומרגישים- חסרי אונים.
מה אפשר לעשות?
איך עוזרים?
לפני שנה בדיוק, בזמן הזה ממש,
חלקנו, או אפילו רובנו התגלגלו בחולות גוש קטיף,
ניסו ל"הסתנן", נעצרו, לא יישנו, הצטופפו בבתים,
סייעו, תרמו ועשו ככל שייכלו.
ועכשיו, עכשיו מה?
אנחנו במלחמה. קטיושות, טילים, הרוגים וחטופים.
כואב הלב ממש.
אמנם, אין איום על נתינת שטחי הצפון,
אך יש כאן איום גדול.
קיומי.
איום על החיים. על הנפשות.
מתוך כל אלו, התכנסנו כמה חברות, ישבנו וחשבנו.
מה אפשר לעשות? מה התפקיד שלנו במלחמה הזאת?
דבר אחד ברור.
המלחמה הזאת היא של כולנו.
היא איננה רק מלחמתם של אלה עם המדים.
זו המלחמה של כולם.
מי בחזית ומי בעורף, מי בים ומי ביבשה.
כ-ו-ל-נ-ו- חיילים!


היננו קטנות בכדי לומר למישהו מה לעשות, ואיך לעשות.
לכן אנו פותחות ואומרות, שכל הדברים שייכתבו כאן, הם רק מתוך רצון להועיל,
מתוך דאגה עצומה וכאב בלב,
וחלילה לא מתוך רצון "להטיף" למישהו. קטונו.
העלינו רשימה של דברים שכולנו, החיילים ללא המדים, יכולים לעשות,
והנה היא לפניכם:
א. תפילה. כמה שיותר להוסיף.
בתפילת שמונה עשרה להתכוון יותר ב"שים שלום".
בתפילה מהלב. לדבר עם ה' לבקש ממנו, במילים הפשוטות שלנו, שיעזור, שישמור, שיציל.
תהילים.
בימים אלו ממש אנו משתדלות לחלק כמה שיותר פרקי תהילים, בכדי שבכל יום נסיים לקרוא כמה ספרים.
כך שמי שרוצה, מוזמן לארגן חברים, ידידים ומשפחה, לתת לכל אחד יום, או אפילו פחות,
ולסיים יחד ספר תהילים אחד ביום (ואולי אף יותר...).

ב. ברכות, מצוות וכוונות.
בכל ברכה, ומצווה לכוון למען עם ישראל.
זה נורא פשוט.
כשמברכים לדוג' "שהכל", לכוון שזכות הברכה תעמוד לשמירת והצלת עמ"י.
כשעושים איזו מצווה כמו, כיבוד הורים, לכוון שהמצווה תעמוד לזכות העם כולו.

ג. לשון הרע.
קודם כל להשתדל יותר בעצמנו. לשים לב קצת יותר למה שיוצא לנו מהפה.
ובנוסף- מי שרוצה אפשר לארגן חבורות של שמירת הלשון.
לחלק את שעות היממה ל24 שעות, (אפשר לפחות, כי בלילה ממילא לא מרכלים.. כשישנים...)
לתת לכל אחד שעה ביום, ובכך לכסות יום שלם שבו בכל שעה מישהו שומר על פיו.
שמענו שיש לכך ערך גדול.

ד. לימוד. כמה שאפשר.
כל לימוד שהוא, תנ"ך, סיפורי צדיקים, גמרא, הלכה, חסידות. כל דבר הכי קטן, מועיל לעם ישראל.
אפילו 5 דקות ביום לקריאה קצרה, לעיון, למען ארצנו הקדושה.

ה. חסד. להרבות.
עכשיו, חלקנו ב"חופש גדול". יש לנו ב"ה יותר זמן.
זה הזמן להרבות בחסד.
ללכת לבקר את סבא וסבתא, לעזור לשכנה שילדה, לשחק עם אחי הקטן, ולעזור יותר בנקיון הבית.
ללכת לבתי חולים עם סוכריות ובלונים, לשמח את הילדים, הקשישים, והפצועים במחלקות השונות.
כל עניין, תחום שיש בו משום נתינה לאחר, הינו מבורך לעילא ולעילא.
כל דבר, כל התנדבות, כל חסד מועיל ומשפיע למען עם ישראל.
(בנוסף, שמענו עכשיו שמנסים לארגן קייטנה במרכז, לילדי הצפון, ומחפשים מתנדבים להדרכה, מי שרוצה יכול לפנות למייל- [email protected])

ו. אנו בימי בין המצרים. ימים של חורבן.
כידוע, בית המקדש נחרב בגלל שנאת חינם,
ובע"ה בית המקדש ישוב ויבנה בזכות אהבת חינם.
זה הזמן להוסיף ולהרבות באהבה.
אם יש איזה חבר או חברה, שהיחסים לא משהו, זה הזמן להתפייס.
זה הזמן לסלוח. זה הזמן לאהוב.
לאהוב את אמא ואבא, את הדודים, האחים והחברים.
לעשות מעשים של אהבה, לשמח, לעודד, לפרגן.
גם אם זה לא תמיד קל, זו ההשתדלות שלנו למען עם ישראל כולו.

זהו, חברים יקרים.
עד כאן רעיונותינו, ולמי שיש עוד מוזמן להוסיף.
כי כאמור- "כולנו חיילים במלחמה הזאת".
האחריות היא של כולם!
אי אפשר להשתמט...
ועוד דבר קטן- לכאורה אפשר לטעון, שאין קשר בין חסד, או לימוד למלחמה שבשטח.
אבל, זהו שיש.
בעם ישראל, כל אחד משפיע על השני.
ומצאנו בדברי ה"חפץ חיים" שכותב, שכל נפשות ישראל, הם כמו נפש אחת.
כל ישראל הם כמו גוף אחד, ואם נפצע או נחבל אחד מאברי הגוף,
הרי שהכאב ישפיע על הגוף כולו.
מוסיף וכותב הרבי מלובאבי'ץ, "אם אדם אחד סובל, כולנו צריכים להרגיש זאת...
לכל אחד מאיתנו ניתנת הבחירה האם לראות את האחדות הבסיסית הזאת,
או להפנות את מבטנו ולדאוג רק לעצמנו...
האחריות ויכולת ההשפעה על עולם כולו, היא אחת מהמתנות שנתן לנו הבורא.
אל לנו להתעלם ממתנה זו".
וכשאדם אחד עולה הוא מעלה עמו את העולם כולו.
וכמו שכתוב במסכת יומא דף פ"ו-
"גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם, ואפילו יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולעולם כולו".
ובכך, שאנו נהיה בדרגה יותר גבוהה שנתקדם ונעשה תשובה,
ממילא בע"ה כבר לא "נזדקק" לייסוריים הללו.
ונסיים בתפילה,
שבע"ה ימי בין המצרים הללו, יתהפכו לנו מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב.
ויהי רצון שבקרוב ממש,
נזכה לגאולה השלמה, לאחדות, לאהבה ולשלום.
חזק ונתחזק,
כולנו.